צילום: זוהר רון
כשהוספתי קו ייצור לאבנים משתלבות אבי הזהיר: "עם המוצר החדש שלך עוד תהרוס לנו את העסק"
גיורא אקרשטיין בעלי אקרשטיין תעשיות: "לאבא היה חשוב שאכנס לעסק, וכשהתחלתי לצאת עם בחורות ממשפחות עשירות היה להוריי פחד ש'יגנבו אותי' והם יאבדו את ההמשכיות של העסק. אבל בשלב מסוים הפחד שלהם התהפך לכך שלא אתחתן אף פעם, והם תמיד התלוננו: 'כל כך הרבה בחורות, ואין אפילו אחת מתאימה?'"
נולדתי לחיה וצבי אקרשטיין ב־1938 בתל אביב. גרנו ברחוב יוסף הנשיא, ובמלחמת השחרור אני זוכר שלבית החולים הדסה ליד הבית הביאו הרבה פצועים, ולבית הספר שלי, בלפור, הביאו גופות. אני גם זוכר את עצמי מביא להוריי קרח מבית החרושת לקרח, וכשהנושא השתכלל הבאתי עם חברים קרח הביתה מעגלת קרח שעוברת ברחוב. בשישי־שבת היינו משחקים על העגלה שהושארה ברחוב. אמי, שהיתה עקרת בית כל חייה, טרחה לקחת אותי ואת אחותי יום־יום לים כי הסבירה, כפי שסברו אז: 'ים זה בריאות'. היא נהגה ללכת לשוק ובחזרה ברגל, עם הקניות, אף שהיה לנו כסף למונית. מותרות כאלה? חס וחלילה.
"אבא התחיל לעבוד בבית חרושת למרצפות מעט לאחר שהגיע מפולין ב־1927, עד שפרש והחליט לקחת יוזמה. הוא הקים בית חרושת קטן בתל אביב עם קו ייצור לרעפי בטון, ואחריו הקים קו לייצור מרצפות מדרכה ואבני שפה. תל אביב רק נבנתה אז, למוצרים היה ביקוש, ובית החרושת הצליח מאוד. אבא היה תעשיין שמינף את העסק בלי הלוואות. 'אני אוהב לעבוד עם כסף שלי ולא ללוות מאחרים. לא אוהב להיות חייב כסף', אמר. אז, בניגוד להיום, המנטליות היתה שאם לווית תצטרך להחזיר.
"לאבא היה חשוב שאכנס לעסק, וכשהתחלתי לצאת עם בחורות ממשפחות עשירות היה להוריי פחד ש'יגנבו אותי' והם יאבדו את ההמשכיות של העסק. אבל בשלב מסוים הפחד שלהם התהפך לכך שלא אתחתן אף פעם, והם תמיד התלוננו: 'כל כך הרבה בחורות, ואין אפילו אחת מתאימה?', עד שבגיל 28 התחתנתי. לעסק המשפחתי נכנסתי בסופו של דבר באופן פתאומי, כשאבי חטף התקף לב ואושפז לתקופה ארוכה. נכנסתי לעסק מיידית, כמעט בלי לדעת דבר.
"אחרי התקפי הלב אבא הפך לשמרן ודאגן מאוד וכשרציתי לפתח את העסק הוא בלם אותי. כשרציתי להכניס קו ייצור לאבנים משתלבות, הוא חשש שלא יהיה להן ביקוש, ואמר: 'עם המוצר החדש שלך עוד תהרוס לנו את העסק'. רק אמא, שהיתה משכינת השלום בבית, ביקשה: 'תאפשר לו'. יצאתי למהלך עם פיק ברכיים, בגלל המילים של אבא, אבל קו הייצור הזה כל כך הצליח עד שהיום, אף שגם המתחרים שלנו מייצרים אותן בכמויות, האבנים המשתלבות הפכו שם גנרי לריצוף הזה, וכולם אומרים: 'נשים פה אקרשטיין'.
"בתגובה להתנהגותו של אבי אני מנסה לתת לבני לפעול באופן חופשי בניהול העסק, אבל לפעמים נדמה שהיוצרות התהפכו. אני מציע לו לעשות יותר והוא, מתוך אחריות, שמרן יותר. אני מבין אותו. בגלל היקף הפעילות והמורכבות ההנדסית של המוצרים — יש היום הרבה יותר סיכונים".
12 תגובות לכתיבת תגובה