אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
כיבוש היוצר צילום: אוהד רומנו

כיבוש היוצר

לתחושה שלקולנוע הישראלי יש אובססיה עם הסכסוך הישראלי־פלסטיני אין ביסוס במציאות. למעשה, פחות מ־15% מהסרטים המופקים פה עוסקים בנושא הזה

13.03.2016, 09:19 | אור סיגולי

ישראלים רבים נוהגים להביע מיאוס מסרטי קולנוע ישראליים בטענה שהם עוסקים כל הזמן בכיבוש הפלסטיני, או בהגדרה כוללנית יותר ב"סכסוך". אפשר לראות את זה בכל שרשור טוקבקים לכל כתבה, בכל מאמר על היצירה הישראלית, ובכל פורום המאפשר לאנשים להביע את דעתם. גם אם סרט כלל אינו עוסק בעלילה שפוסעת מחוץ לתחומי הקו הירוק, מספיק שתהיה דמות דוברת ערבית או גיבור במדים כדי לעורר את חימת המגיבים. מהשיח הזה נדמה שנושא הכיבוש הוא הדומיננטי והמשמעותי ביותר ביצירה הישראלית, זה שנמצא בדם היוצרים הישראלים המרגישים חובה להביא למסך סיפורים בעלי נופך אקטואלי, או, יגידו הציניקנים, זו היא בעצם דרכם לסחוט את כספי קרנות הקולנוע, שהולכות שולל אחרי כל תסריט המציג את הישראלי הכוחני אל מול המיעוט הנשלט. אבל האמת היא שהעובדות בשטח מראות משהו אחר לחלוטין.

הנתונים מראים אחרת

 

במדינת ישראל מופקים בממוצע כ־30 סרטים עלילתיים בשנה, חלקם לא זוכים להפצה קולנועית. מסקירת כל הסרטים הישראליים שיצאו בשש השנים האחרונות, רק כ־14 עוסקים בכיבוש באופן ישיר. כלומר, ממוצע של פחות משלושה סרטים בשנה. אם מוסיפים סרטים שעוסקים בנושא הכיבוש באופן עקיף או מתייחסים לסכסוך בדרך זו או אחרת, הממוצע יעלה בכאחוז או שניים. כלומר — בכל שנה מופקים בישראל כארבעה סרטים המציבים במרכזם את היחסים בין ישראל והפלסטינים, פחות מ־15% מכלל הסרטים המופקים במדינה.

"ארץ פצועה", הסרט היחיד בקולנוע כרגע שעוסק בסכסוך , צילום: אוהד רומנו "ארץ פצועה", הסרט היחיד בקולנוע כרגע שעוסק בסכסוך | צילום: אוהד רומנו "ארץ פצועה", הסרט היחיד בקולנוע כרגע שעוסק בסכסוך , צילום: אוהד רומנו

אם מסתכלים על המצב בבתי הקולנוע ברגע זה, ההפקות הישראליות שמוקרנות באולמות הסרטים כעת הן "אבוללה", "עיר מקלט" ו"ארץ פצועה", ואליהם יצטרפו בשבועות הקרובים "ציפורי חול" ו"עמק". חמישה סרטים ישראליים בחודש אחד, ורק אחד מהם מזכיר את עניין הסכסוך: הסרט הישראלי־פלסטיני "ארץ פצועה", שמשתמש בו בעיקר כדי לבחון את היחסים המתוחים שבתוך ישראל, ולא, כפי שבוודאי יחשבו אלו שלא טרחו לצפות בו, מציג את ישראל כשלטון אכזר המתחנף לאלו הרוצים ברעתו.

במהלך 2015 יצאו לבתי הקולנוע 26 סרטים עלילתיים כחול־לבן. מתוכם אחד, רק אחד, עסק בכיבוש — "בורג" הסוריאליסטי של שירה גפן. אם רוצים למתוח את ההגדרות, אפשר להתייחס גם לקומדיית האימה "מסווג חריג" שעסק בחיילים באבט"ש, "שקופים" שעסק בכלל בקהילה הבדואית, ו"פלאפל אטומי" שצחק על האיום האיראני. גם בשנה שקדמה לה, 2014, המצב לא היה שונה. 23 סרטים מצאו לעצמם מקום בהקרנות מסחריות, אך מביניהם רק "ערבים רוקדים" נגע באותו עצב חשוף, כאשר אליו אפשר להוסיף את "סוכריות" ו"בשר תותחים" שרקדו סביבו.

שרת התרבות מירי רגב. יוצרת תחושת שווא בקרב הקהל , צילום: טלי מאייר שרת התרבות מירי רגב. יוצרת תחושת שווא בקרב הקהל | צילום: טלי מאייר שרת התרבות מירי רגב. יוצרת תחושת שווא בקרב הקהל , צילום: טלי מאייר

 

הפוליטיקאים אשמים

 

אז מאיפה בעצם מגיע המיאוס הזה לסרטי הסכסוך? בטח לא מבתי הקולנוע, כפי שאפשר לראות בבירור. לתשובה הזו אפשר אולי לחזור אחורה, לשנות השמונים, אז סרטים העוסקים בצה"ל ובמלחמות היו לבולטים ביותר בנוף הקולנועי, הרחיקו את הקהל המקומי מהאולמות ויצרו תחושת גודש שטרם התפוגגה.

לזה אפשר להוסיף את העובדה שסרטי הסכסוך המועטים שבכל זאת מופקים זוכים לתהודה גדולה, בין אם זה "בית לחם", "עג'מי", "ערבים רוקדים" או סרטים על חשבון נפש מהעבר כמו "ואלס עם באשיר" ו"לבנון". את הניצוץ הזה מבעירים הפוליטיקאים וקובעי הדעה, כאלו בעלי גישה מיידית למיקרופונים ומקום רב במדיה. שרת התרבות מירי רגב, וגם זו שקדמה לה לימור לבנת, התבטאו לא פעם ולא פעמיים על היצירות ש"מוציאות את דיבתה של ישראל". פוליטיקאים אחרים גם הם אוהבים לקושש את אהדת הציבור על ידי התייחסות לנושא הבוער שהוא הכיבוש והסכסוך בקולנוע הישראלי, ומייצרים תחושה של אובססיביות יצירתית שאינה קיימת בעצם. כזו שרק עוזרת ליצור כעס והתגוננות, במקום חופש אומנותי והסתכלות מפוכחת על הנעשה פה.

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות