אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
אחד אחד ובאין צופה צילום: איתן ברנט באדיבות "יס" ובלאק שיפ הפקות

אחד אחד ובאין צופה

הומואים, אתיופים, רוסים: למה הקולנוע הישראלי מתעלם מקבוצות מוחלשות, והאם בכלל יש סיכוי שזה ישתנה אי פעם?

20.03.2016, 09:03 | אור סיגולי

מהרגע שבו הוכרזו המועמדים לאוסקר האחרון, היה ברור שזה לא יעבור בשקט. כשנחשפו כל השחקנים, השחקניות, הבמאים והתסריטאים המועמדים לפרסי הקולנוע האמריקאיים של 2016, התברר שלכולם, ללא יוצא מן הכלל, יש מכנה משותף אחד: כולם לבנים. וכאילו זה לא מספיק בעייתי לכשעצמו, זו גם השנה השנייה ברציפות שזה קורה.

כבר ביום שאחרי יצאו הבמאי ספייק לי והשחקנית ג'דה פינקט־סמית', שניהם שחורים, בקריאה להחרים את הטקס הקרוב, ובטוויטר ההשטאג OscarSoWhite# תפס תאוצה אדירה. אל המחאה השחורה הצטרפה במהירות גם הקהילה הלטינית, שזעקה על חוסר הייצוג שלה באוסקר. קולן של הנשים עלה בהקשר לכך ששוב אף אישה לא מועמדת לפרס הבימוי (עד היום רק ארבע במאיות היו מועמדות, ורק אחת זכתה). העובדה שהסרט "קרול", שמתאר רומן לסבי וזכה לשבחים מקיר לקיר, נשמט מקטגוריית הסרט הטוב ביותר, עוררה גם היא תרעומת רבה. במישור מקביל, השחקן הבריטי ההומו איאן מק'קלן הזכיר שבכל 88 שנות האוסקר, אף שחקן או שחקנית מחוץ לארון לא חבקו את הפרס. מחאת השחורים הפכה להיות זעם קולקטיבי של מיעוטי האוכלוסייה האמריקאית, ונדמה שאף אחד לא ייצא מזה כשידו על העליונה.

האוסקר אינו לבד, כמובן. גם האחיין המקומי שלו, פרס אופיר, מתקשים להתהדר בפלורליזם: ב־25 שנותיו נרשמה רק מועמדות אחת של שחקן מהעדה האתיופית; רק שלוש נשים זכו בפרס הבימוי ורק שתיים בפרס התסריט. רק שלושה שחקנים ערבים זכו על גילום דמויות ערביות, ושלושה שחקנים ממוצא רוסי זכו על גילום דמויות רוסיות. אף דמות להטב"קית לא זיכתה איש בפרס משחק. אבל כמו האוסקר, גם פרסי אופיר אינם רק הבעיה, אלא גם שיקוף שלה: אם נחזור לעדה האתיופית, מתברר שרק בארבעה סרטים היתה לה נוכחות ממשית.

נעמי לבארי, מפיקה: "בקולנוע שלנו אין שוויון הזדמנויות. אנשים צמאים לראות את עצמם על המסך, ויש די סיפורים, אבל אין כלים לספר אותם" , צילום: אוראל כהן נעמי לבארי, מפיקה: "בקולנוע שלנו אין שוויון הזדמנויות. אנשים צמאים לראות את עצמם על המסך, ויש די סיפורים, אבל אין כלים לספר אותם" | צילום: אוראל כהן נעמי לבארי, מפיקה: "בקולנוע שלנו אין שוויון הזדמנויות. אנשים צמאים לראות את עצמם על המסך, ויש די סיפורים, אבל אין כלים לספר אותם" , צילום: אוראל כהן

מי אחראי לייצוג הדל של מיעוטים בקולנוע הישראלי? באופן טבעי, החיפוש מתחיל בקרנות הקולנוע, גופי המימון העיקריים של התעשייה - אבל על פי כמה מאנשי התעשייה בארץ, לא שם טמונה התשובה. "הייצוג משקף את קו הגמר", אומרת המפיקה נעמי לבארי, שיחד עם בן זוגה סער יוגב מפיקה את הסרט "עץ תאנה" של הבמאית אלמורק מרשה, ואת סדרת הטלוויזיה "מלאך של אמא" של הבמאית קרן ויסמן, המיועדת לשידור ב־yes - שניהם מביאים למסך את קולה של הקהילה האתיופית. "במשפך התמיכות של קרנות הקולנוע היחס הוא דווקא טוב, מועצת הקולנוע מעניקה יותר נקודות לסרטים שעוסקים במיעוטים, וישנה העדפה לשמוע קולות פריפריאליים".

לדברים מצטרף מושון סלמונה, הבמאי של "וסרמיל" שהביא למסך נוער שוליים בבאר שבע, ושל "שקופים", שעסק בקהילה הבדואית. "המצב משתפר, ויש רצון מצד הקרנות להציג דברים אחרים. מצד שני, זה רק מדגיש כמה זה עדיין חסר".

אז איפה הבעיה?

"לשכבות מוחלשות אין יכולת להיחשף לקולנוע ולספר את הסיפורים שלהם. ייצוג אמיתי מגיע מלמטה, לא דרך האדם הלבן בעל האמצעים. החשיפה של נער מכרמיאל או מבאר שבע לקולנוע איכותי היא אפסית, וברגע שאין לו את ההזדמנות להכיר ולראות, הוא לא ייצור את זה בעתיד. הפתרון ברמת השטח הוא לתפוס חבר'ה צעירים, בני 15–18, ולהדליק אותם, לתת אפשרות לכלי ביטוי. זו השקעה לטווח ארוך. אבל נראה לי שמשרד החינוך לא מתעניין בזה", הוא מפנה אצבע מאשימה גבוה יותר בשרשרת.

מיכל ויניק, במאית: "ב מיכל ויניק, במאית: "ב'ברש' רציתי לומר משהו על מיניות בישראל. קיבלתי מימון, אבל הרגשתי שמצפים שאדבר רק על מה שקשור ישירות אליי, כאילו נשים מתבקשות 'להתעסק בשלהן'" | צילום: עמית שעל מיכל ויניק, במאית: "ב
"ברש" של ויניק. "הכנות היתה חשובה לי. לא רציתי לראות שתי סטרייטיות מתנשקות", צילום: ורוד אדיר "ברש" של ויניק. "הכנות היתה חשובה לי. לא רציתי לראות שתי סטרייטיות מתנשקות" | צילום: ורוד אדיר "ברש" של ויניק. "הכנות היתה חשובה לי. לא רציתי לראות שתי סטרייטיות מתנשקות", צילום: ורוד אדיר

"אין שוויון הזדמנויות", מסכמת לבארי, "יש מספיק סיפורים, אבל אין כלים לספר אותם. אנשים צמאים לראות את עצמם על המסך - אלו שיכולים להרשות לעצמם ללכת לקולנוע, כמובן. האנשים שקולם לא נשמע הם האנשים תחת הנטל הכלכלי הכי כבד שיש".

גם כשיש סרט, הוא לא מגיע לקהל הטבעי

אחרי השגת המימון והשלמת התסריט, מגיע שלב נוסף שמקשה על הצגת מיעוטים בקולנוע: הליהוק. סלמונה מספר שביקש ללהק בדואים אמיתיים ל"שקופים", אבל גילה שהמשימה קשה מדי. "הסתובבתי שנה בכל הכפרים בדרום ולא מצאתי. הבעיה היא לא שחקנים טובים שלמדו משחק, אלא שחוסר המודעות כל כך גדול, שהם פשוט חשבו שאני מסתלבט. הם לא הגיעו לאודישן". הוא נאלץ להתפשר על שחקן שאינו בדואי.

לעומתו, הבמאית מיכל ויניק, שסרטה הראשון, "ברש", העוסק בחוויות גילוי המיניות של צעירה לסבית זכה בשלושה פרסים בפסטיבל חיפה ויעלה לאקרנים במאי הקרוב, החליטה שלא לוותר על שחקניות לסביות, למרות חששן של חלק מאלו מתיוג מגביל. "הבנתי בשלב מוקדם שלא מעניין אותי לראות שתי סטרייטיות מתנשקות על המסך. הכנות היתה חשובה לי. לכן תהליך הליהוק היה ארוך: עשינו אודישנים למאות בחורות, בדקנו גם הרבה נון־אקטורס, ובגלל זה אפילו דחינו את ההפקה".

הקושי בייצוג מיעוטים ממשיך גם עם סיום הצילומים, בשלב ההפצה. לקהילה החרדית, למשל, יש תעשיית קולנוע סגורה ומשגשגת משל עצמה, וההקרנות ההמוניות נעשות בחללים אלטרנטיביים, אבל כאשר זה מגיע לאוכלוסיות נוספות, המצב בעייתי במיוחד. "להוציא את העדה האתיופית מהבית היה מהלך קשה", מתאר אלעד פלג, מפיק "עלים אדומים", שעוסק בעדה וזכה לשבחים ופרסים, אבל לא לתהודה. "בתחילת הדרך פנינו לחברות הפצה ובדקנו אם יהיה עניין מצדם, ולא נרשמה התלהבות. בסופו של דבר הסרט עלה רק בסינמטקים, וכמה שקשה לשכנע את הקהל האתיופי ללכת לקולנוע, לסינמטק זה עוד יותר קשה. אם הסרט היה מציג ביותר מסכים בערים כמו אשדוד או באר שבע והיה יותר נגיש, הוא היה מגיע ליותר אנשים מהעדה".

אלעד פלג, מפיק: "חברות הפצה לא הפיצו את אלעד פלג, מפיק: "חברות הפצה לא הפיצו את 'עלים אדומים', והוא עלה רק בסינמטקים. וכמה שקשה לשכנע קהל אתיופי ללכת לקולנוע, לשכנע אותו ללכת לסינמטק זה קשה יותר" | צילום: עמית שעל אלעד פלג, מפיק: "חברות הפצה לא הפיצו את

מי מציג את הנרטיב

וכשמיעוטים שהם אוכלוסיות מוחלשות אינם מספרים את הסיפור שלהן, הוא מיוצג דווקא על ידי השכבה השבעה - סיטואציה טעונה מראש. סלמונה מספר שכאשר ניגש לביים את "שקופים", היו לו חששות גדולים: "מבחירת הנושא ועד לעשייה היה לי חוסר נוחות לעסוק בנושא הזה, כי אני לא בדואי. מצד שני אין מספיק אנשים שיעשו את זה".

העניין של ייצוג הולם והתחשבות בפוליטיקלי־קורקט עמד לנגד עיניך?

"בוודאי. האחריות גדולה ואני מודע אליה. ל'וסרמיל' הגעתי מתוך הקהילה, אבל 'שקופים' היה עולם זר. זה הצריך עבודת תחקיר עמוקה יותר וזהירות רבה יותר, כי זה יהיה הייצוג של הבדואים, ומוטלת עליי אחריות גדולה שלא כל הבדואים ייתפסו כגנבי מתכות. מנגד, אתה חייב להראות מה שאתה רואה ולא לייפות את המציאות. בעיניי זה מכבד הרבה יותר".

"לי בוודאי היתה אג'נדה לרצות להביא לקולנוע את הסיפור של מיעוט שלא נשמע", אומר פלג על "עלים אדומים", "אבל בזי גטה, הבמאי, פשוט רצה לספר את הסיפור שלו. בהחלט היה לי חשוב ליצור את הסרט הזה מעוד סיבות מעבר לאהבת התסריט".

על פי ויניק, כשמדובר בעלילות הנוגעות בנושא הלהטב"קי, לא נראה שמישהו עמד עם תמרור עצור: "קיבלתי מימון כבר בהגשה הראשונה שלי; אני יודעת כמה זה יוצא דופן", היא מספרת על תהליך הפרה־הפקה שלה. עם זאת, העניינים הפכו מדאיגים נוכח שאיפתה ליצוק לסרט גם אמירות על החברה שבה היא חיה. "מה שעמד לנגדי עיניי היה סיפור על נערה ששואף להגיד משהו על מיניות, אבל גם בקונטקסט ישראלי, וקיבלתי כמה הערות מאנשים שחשבו שזה מורכב ובעייתי מדי. התעקשתי, כי אותי מעניין מה זה להיות נערה שונה בישראל, אבל עדיין הרגשתי שמצפים ממני לדבר רק על דברים שקשורים ישירות אליי. כאילו נשים מתבקשות 'להתעסק בשלהן'".

בסרטי המיינסטרים המצב קשה יותר

שאלת הייצוג חורגת מתחום סרטי הפסטיבלים, ונוגעת גם בקולנוע המיועד לקהל הרחב. בשנים האחרונות מופקים בישראל סרטי קולנוע ששואפים להיות בידוריים ורווחיים, ולאו דווקא לאסוף פרסים ברחבי העולם. בגזרה הזו דווקא נרשמת מגמה חיובית בתחום הייצוג, אם כי ברוב המקרים היא עדיין מסתכמת בתפקידי משנה.

מושון סלמונה, במאי: "הסתובבתי שנה בכפרים בדואיים, ולא מצאתי שחקנים בשביל מושון סלמונה, במאי: "הסתובבתי שנה בכפרים בדואיים, ולא מצאתי שחקנים בשביל 'שקופים'. חוסר המודעות כל כך גדול, שחשבו שאני מסתלבט" | צילום: עמית שעל מושון סלמונה, במאי: "הסתובבתי שנה בכפרים בדואיים, ולא מצאתי שחקנים בשביל

בסרט הילדים "אבוללה" של יוני גבע, לדוגמה, ניתן מקום רב לדמות השרת הערבי בבית הספר (מכרם חורי), שבסוף הסרט מקבל רגעים מרגשים. נקודת מוצא שונה בתכלית אך בעלת אותו גוון אפשר למצוא בקומדיית האימה "מסווג חריג" של בועז ארמוני, שבין כל הדם והבדיחות לוקחת רגע לעצור על הקושי בלהיות חייל בודד ממוצא רוסי. "מיתה טובה" ו"המילים הטובות" שילבו בתסריט דמויות גאות שההומואיות היא חלק מהמנגנון הדרמטי שלהן.

ובכל זאת, בקומדיות הקיץ שצצות בבתי הקולנוע וקורצות לקהל הרחב עדיין לא נמצאו תפקידים ראשיים לאתיופים או לרוסים. בהתחשב בכך שדווקא אלו הסרטים שמגיעים למספרים גדולים יותר של רוכשי כרטיסים וצופי טלוויזיה, נראה שיעברו עוד כמה שנים עד שדור צעיר מאוכלוסיות מוחלשות יידע שהוא יכול לעשות קולנוע, ולספר את הסיפור שלו בקול אותנטי. אולי כשזה יקרה, נוכל גם לראות זוכה אופיר מהעדה האתיופית.

השחקנית תהילה ישעיהו בצילומי הסדרה "מלאך של אמא" של היוצרת קרן ויסמן, בהפקת נעמי לבארי. ב־2015, רק 18% מהסרטים שהתמודדו על פרס אופיר נוצרו בידי נשים, צילום: איתן ברנט באדיבות "יס" ובלאק שיפ הפקות השחקנית תהילה ישעיהו בצילומי הסדרה "מלאך של אמא" של היוצרת קרן ויסמן, בהפקת נעמי לבארי. ב־2015, רק 18% מהסרטים שהתמודדו על פרס אופיר נוצרו בידי נשים | צילום: איתן ברנט באדיבות "יס" ובלאק שיפ הפקות השחקנית תהילה ישעיהו בצילומי הסדרה "מלאך של אמא" של היוצרת קרן ויסמן, בהפקת נעמי לבארי. ב־2015, רק 18% מהסרטים שהתמודדו על פרס אופיר נוצרו בידי נשים, צילום: איתן ברנט באדיבות "יס" ובלאק שיפ הפקות

הייצוג הנשי: עקב בצד אגודל

קשה להתייחס לנשים כאל מיעוט, אבל בקולנוע הישראלי נדמה שהדברים אחרים: אחד הדיונים הסוערים בענף בשנים האחרונות נוגע לייצוג הנשי, מול המצלמה ובעיקר מאחוריה. "ישנם שני סוגי קולנוע על נשים: זה שעושים גברים וזה שעושות נשים", אומרת ויניק. "אין לי בעיה עם קולנוע גברי על נשים, כל עוד יש שוויון הזדמנויות. אבל כשזה מגיע לשורה התחתונה, התמונה עצובה למדי".

כמות הפרויקטים שתוקצבו לבמאיות היה כה נמוך, שב־2011 העבירו 88 מהן מכתב לקרנות הקולנוע בנוגע לשיתוף נשים בהרכבי הוועדות. הקרנות התחייבו להתייחס לנושא ולצרף נשים לשלב בחירת מענקי הפקה ופיתוח. נוכח משך הזמן הנדרש לתהליכים כאלה, לא ברור אם המחאה קצרה פירות. ב־2012, מתוך 28 סרטים שהתמודדו על פרסי אופיר, בוימו שלושה בידי נשים; עם זאת, בטקס עצמו נשברו שיאי הייצוג נשי: את פרס הסרט הטוב קטף "למלא את החלל", והיוצרת שלו, רמה בורשטיין, הייתה לשנייה בדברי ימי האופיר שזוכה בפרס הבימוי, ולראשונה שזוכה בפרס התסריט. רוני קידר זכתה בפרס לסרט הפרינג' הטוב ביותר.

ב־2013 רק שני סרטים של נשים היו מוכנים לתחרות, ואף אחד מהם לא נכנס לקטגוריית הסרט הטוב. הפריצה נרשמה ב־2014: מתוך 37 סרטים שהוגשו לתחרות, 11 היו של במאיות (מהם שניים היו שיתופי פעולה של במאי ובמאית), ו"אפס ביחסי אנוש" הניב לטליה לביא את פרסי התסריט והבימוי. אבל השמחה היתה מוקדמת: ב־2015, מתוך 27 סרטי עלילה באופיר, חמישה בוימו על ידי יוצרות.

2016, לכל הפחות, נפתחה בהישגים יפים לבמאיות ישראליות: "למה עזבתני" של הדר מורג, "ההר" של יעל קיים, ו"סופת חול" של עלית זקסר עושים חיל בעולם (האחרון זכה בפרס חבר השופטים בתחרות הקולנוע העולמי של סאנדנס), ו"ברש" של מיכל ויניק יצא מפסטיבל חיפה עם שלושה פרסים.

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות