אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
ויימאר שעל המיסיסיפי צילום: נמרוד גליקמן

הכלכלנים כותבים

ויימאר שעל המיסיסיפי

גם אחרי שכל התותחים המוניטריים כבר ירו, הפוליטיקאים ממשיכים לברוח מצעדים תקציביים. הפוביה הגרמנית מהיפר אינפלציה והחשדנות האמריקאית כלפי הממשל הפדרלי מונעים מהם לנקוט את המהלך המתבקש: הגדלת ההוצאה הציבורית

14.03.2016, 09:03 | בארי אייכנגרין
הכלכלה העולמית שוקעת, וקובעי המדיניות שאמורים לנווט אותה מחוץ לסערה עומדים מנגד. כך לפחות היה אפשר להבין מתוצאות ועידת שרי האוצר של פורום 20 הכלכלות הגדולות (G20) שהתקיימה בשנגחאי בסוף פברואר.

קרן המטבע הבינלאומית, שזה לא כבר הנמיכה את תחזית הצמיחה העולמית שלה ל־2016, הזהירה את באי הוועידה שהורדה נוספת של התחזית עומדת על הפרק. עם זאת, החדשה היחידה שיצאה משנגחאי היא הצהרה אנמית שקוראת לביצוע רפורמות מבניות והימנעות מנקיטת צעדים שיחזקו כלכלה אחת על חשבון אחרת.

וכך שוב נותרנו עם המדיניות המוניטרית כאופציה היחידה על השולחן. הבנקים המרכזיים מותירים את הריבית בשיעורים אפסיים כבר שמונה שנים. הם ניסו היקפים שונים של הקלות כמותיות, והקלף האחרון שהם שלפו מהשרוול הוא הורדת הריבית לתחום השלילי.

המתמודד על מועמדות המפלגה הרפובליקנית לנשיאות טד קרוז. יסתדר היטב עם שר האוצר הגרמני , צילום: איי פי המתמודד על מועמדות המפלגה הרפובליקנית לנשיאות טד קרוז. יסתדר היטב עם שר האוצר הגרמני | צילום: איי פי המתמודד על מועמדות המפלגה הרפובליקנית לנשיאות טד קרוז. יסתדר היטב עם שר האוצר הגרמני , צילום: איי פי

המניע שלהם לפעולות הללו ברור: מישהו צריך לעשות משהו כדי לשמור את הכלכלה העולמית עם הראש מעל המים, ונראה שהבנקים המרכזיים הם הגופים היחידים שמסוגלים לפעול בעניין. הבעיה היא שהצעדים המוניטריים מתקרבים למיצוי. לא ידוע עד כמה אפשר להוריד את הריבית למטה.

יתר על כן, שיעורי ריבית שלילית החלו לפגוע באיתנות המערכת הבנקאית: גביית כסף מהבנקים על החזקת יתרות מזומנים מייקרת את ההוצאות התפעוליות שלהם. מכיוון שמשקי בית יכולים תמיד להפקיד את עודפי המזומן שלהם בכספות, יתקשו הבנקים להצדיק צעד כמו הטלת עמלות על לקוחות שרק רוצים לשמור על הכסף שלהם.

גם יש לזכור שכשהכלכלה חלשה, לבנקים יש מרחב תמרון מצומצם מאוד לגלגול עלויות ללקוחות באמצעות גביית ריבית. באירופה, שבה הריבית הגיעה לרמות השליליות הנמוכות ביותר, הסכנה ליציבות הבנקים מוחשית מתמיד.

הפתרון הוא פשוט. החייאת הביקושים בכלכלה לא צריכה להיעשות באמצעות תנאים מוניטריים מקלים, אלא באמצעות הגדלת ההוצאות הציבוריות. הממשלות צריכות ללוות כספים כדי להשקיע במחקר, בחינוך ובתשתיות. בהינתן שיעורי הריבית האפסיים, ההשקעות הללו עולות מעט כיום. השקעה ציבורית יצרנית תגדיל את ההחזר גם על ההשקעות הפרטיות, ובכך תעודד חברות להיכנס ליותר מיזמים.

לכן מטריד מאוד לראות את סירוב הפוליטיקאים, בייחוד בארה"ב ובגרמניה, אפילו לשקול פעולה כזו למרות התנאים התקציביים הנוחים.

בגרמניה הרתיעה האידיאולוגית מגירעון תקציבי מושרשת עמוק מאוד. ראשיתה בדוקטרינת ה"אורדו־ליברליזם" של אחרי מלחמת העולם השנייה, שגורסת כי תפקידה של הממשלה הוא לאכוף את קיומם של חוזים ולהבטיח תחרות במשק, אך לא להתערב בו מעבר לכך.

הדבקות בדוקטרינה הזאת היא שמנעה ממנהיגי גרמניה בתקופה שאחרי המלחמה להתפתות לשיכרון כוח בסגנון היטלר או סטאלין.

אבל המחיר היה גבוה. כובד המשקל שנותן האורדו־ליברליזם לאחריות אישית הוליד בתורו עוינות לרעיון שפעולות שנובעות מתוך אחריות אישית לא בהכרח מועילות לכלל. במילים אחרות, גרמניה הפכה לאלרגית למקרו־כלכלה.

מקור העוינות שגרמניה מגלה לשימוש בתקציב המדינה ככלי כלכלי משמעותי הוא ברפובליקת ויימאר של שנות העשרים במאה הקודמת, שהגירעונות התקציביים שלה יצרו היפר־אינפלציה. היום הנסיבות שונות לחלוטין מאלו של אז, אבל הזיכרונות הקולקטיביים נשארו, וכל ילד וילדה גרמנים לומדים שכל התערבות ממשלתית שמעבר לגבולות שמגדיר האורדו־ליברליזם היא מסוכנת.

ארה"ב אמנם לא חוותה היפר־אינפלציה בשנות העשרים של המאה שעברה, אבל במרבית שנות קיומה גילו אזרחיה חשדנות כלפי כל מרות של הממשל הפדרלי, ובכלל זה הזכות ליצור גירעון תקציבי. דרום ארה"ב, ממלחמת העצמאות ועד מלחמת האזרחים, היה החשדני ביותר כלפי הממשל הפדרלי מחשש שהוא יבטל את העבדות. באמצע המאה העשרים, בשיאה של התנועה לזכויות האזרח, שוב מדינות הדרום הן שהתנגדו להפעלת כוח פדרלית. מ־1964, בד בבד עם חזון "החברה הגדולה" של הנשיא הדמוקרטי לינדון ביינס ג'ונסון, איימה הממשלה לעצור תקציבים פדרליים למדינות שהתנגדו לחוקים ולתקנות שאסרו על אפליה בין־גזעית.

התוצאה היתה שהדרום הפך למרכז תמיכה במפלגה הרפובליקנית, ומנהיגיו המשיכו להתנגד בכל מקרה לכל התערבות ממשלתית בכלכלה פרט לאכיפת חוזים ותחרות. ברוכים הבאים לאורדו־ליברליזם בסגנון דיקסי, המקום ששר האוצר הגרמני הקשוח וולפגנג שויבלה התגלגל אליו בדמותו של המתמודד על מועמדות הרפובליקנים לנשיאות טד קרוז.

כדי לעצור את הקיפאון הנוכחי, חייבים להתגבר על הטיות פוליטיות ואידיאולוגיות שנטועות עמוק בהיסטוריה. אם תקופה ממושכת של צמיחה מקרטעת שהחליפה משבר חריף היא לא הזמן לקרוא עליהן תיגר, אז אימתי?

הכותב הוא פרופסור לכלכלה ומדע המדינה באוניברסיטת ברקלי, קליפורניה וקיימברידג', בריטניה. פרוג'קט סינדיקט, 2016. מיוחד לכלכליסט

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות

תגובה אחת לכתיבת תגובה לכתיבת תגובה

1.
חובות צריך גם לשלם
אייכנגרין וכלכלנים אחרים מן השמאל טוענים באוזנינו כל העת שממשלות העולם צריכות לנצל את רמות הריבית הנמוכות השוררות כעת (באופן מלאכותי, יש לציין) על מנת ללוות כספים ו"להשקיע" בכלכלות שלהן. אולם מה שהם אינם מספרים הוא שעלויות החוב לא ישארו נמוכות לנצח. היות וממשלת ארה"ב אינה מקדישה כיום ולו שבריר מן התקציב שלה לתשלום חובות עבר, הרי שיש לה הכרח למחזר אותם כל העת באמצעות הנפקת אגרות חוב חדשות. המשמעות היא שאם בשלב מסויים הריביות יעלו, עלות התחזוקה של החוב תזנק פלאים, וזה יהיה נכון גם לגבי חובות שנלקחו כשהריבית היתה נמוכה. הדבר אמנם לא יקרה באופן מיידי, אולם תוך שנתיים שלוש תשלומי הריבית על החוב יחלו להעיק על תקציבי הממשלות, ועלולים בסופו של דבר אף למוטט אותן, בדיוק כפי שאירע לממשלת יוון. גם ממשלת יוון נכנסה לחובות כאשר נהנתה מריבית נמוכה (כחברה מכובדת בגוש האירו), וכאשר התבררו מימדי הבעיה הריבית על האג"ח שלה זינקה והיא לא יכלה עוד למחזר את חובה בעלות הגיונית. אז אל תניחו לאייכנגרין ודומיו להטעות אתכם - הוצאה ממשלתית איננה פתרון פלא, וחובות עדיין צריך יום אחד לשלם.
אורן  |  14.03.16