"האסתטיקה שלי היא כולה נטילת סיכונים"

כדי להבין מיהי קלי וורסטלר כדאי לבקר בבית החוף שלה במאליבו, 557 מ"ר בנויים שמגיעים ממש עד קו המים, וסוקרו בחודשים האחרונים בהרחבה במגזיני עיצוב כמו "אֵל דקור", "ווֹג ליבינג" ו"אִין סטייל".

בעצם, די בהצצה בסלון הענק הצופה אל הים. מתחת לגוף תאורה שנראה כמו גוש אצות מונחות שלוש מערכות ריהוט: סלון שהצמד האיטלקי אפּרָה וטוֹביה סקראפָה עיצבו בשנות השבעים, מהדהד בצבעו וברכותו את החול שלמטה; לצדו זוג כורסאות עץ קובייתיות; ומולן, בניגוד חד, שתי כורסאות שחורות של מיילו באומן משנות השישים, עשויות מסגרת מתכת רבועה. המינימליסטיות של אלו רק מדגישה את קיר השיש הענק שמאחוריהן, עתיר מערבולות בלבן ואפור־תכלכל, ובתוכו קמין חצוב בריבועי ארט דקו שמתכנסים זה בזה.

גם הקירות האחרים מאופיינים באותה נינוחות־חסרת־מנוחה: המזנון, עבודה של אומן העץ ג'פרי גרין, הוא אוסף תיבות של אגוז וסיסם הודי שנסחפו זו על זו באי־סדר, ועליו מוטלת בובת מניקין גדולה; על קיר אחר ציור של האמן העכשווי מארק האגן, ובסמוך אליו שולחן צדדי טלוא בדוגמת שחמט. כל משחק הריבועים הזה מאוזן בגוף תאורה עשוי זרוע מתכת עדינה וארוכה שמתנחשלת בלבן־קצף מפינת החדר; ושהקשת שלה נענית בזו של פסל העץ האבסטרקטי שמונח על השולחן בלב החדר, ונראה לחלופין כמו חיוך, גלגל שיניים מאונייה או חלק מלסת של לווייתן.

המשחק הקליידוסקופי המטורף הזה שנע בין ריבועים לים, בין עכשווי לווינטג'י, בין מסודר לסחרחר, בין אלגנטי לבומבסטי, ובכל זאת נשאר שלם ורגוע, הוא תמצית הסגנון של וורסטלר (Wearstler), מעצבת הפנים הלוהטת ביותר בארה”ב, ומי שנכללה גם ברשימת 100 המקצוענים היצירתיים בעולם של "טיים" החשוב (2007), גם ברשימת מאה האדריכלים והמעצבים הטובים בעולם של "ארכיטקצ'ורל דייג'סט" המקצועי (2011), וגם בשתי רשימות של מעצבי הפנים הטובים בעולם ב־2015: זו של "וולפייפר" הנועז מחד וזו של "אֵל דקור" הקלאסי מאידך. "הגאונות של וורסטלר נובעת מהאומץ שלה למזג אלמנטים מתקופות וסגנונות שונים", כתב "לוס אנג'לס טיימס". "העיצוב שלה משחק על סף ההגזמה, ועוצר בדיוק על הקצה".

כדי להשלים את הפנטזיה הזוהרת, וורסטלר עצמה ממזגת בשלמות בין עבודתה המוערכת ומראה של דוגמנית־גולשת יפהפייה ודקיקה, שנדמית צעירה בהרבה מגילה הכרונולוגי (48). ואם לא די בהון שעשתה לעצמה, היא נשואה ליזם נדל"ן מצליח ומחלקת את זמנה בין בית החוף שתואר כאן, לבית ביתם שבבוורלי הילס, רק 45 דקות נסיעה משם.

"במילה אחת, הסגנון שלי הוא מיקסולוגיה", היא אומרת בראיון ל"מגזין כלכליסט". "האסתטיקה שלי היא כולה לקיחת סיכונים, ויש לי תשוקה לצבע ולשימוש אינטליגנטי בחומרים. כמעצבת אני רוצה תמיד לחנך את העין העיצובית שלי ולאתגר את עצמי, ואני רוצה לקוות שהסגנון שלי מספיק מורכב, כך שקצת קשה לשים עליו אצבע אחת ברורה".

מיקסולוגיה היא תיאור הולם, אבל מילה הולמת לא פחות תהיה "גרנדיוזיות". מכל עבודה של וורסטלר נשפכים יצירתיות, אומץ שאפשר רק להתקנא בו וחיבה גדולה לשפע ולניגודיות: הדפסים עשירים מתחברים לבדים עבים, רהיטים המשלבים עץ ומתכות מוזהבות, אבנים טובות, אריחים מצוירים, טפטים צבעוניים ומשחקי צורות בחלל - כל אלה יוצרים אווירה של גלאם הוליוודי נועז שמי שחי בה הוא אדם שלא חושש לחלום ולהעז. מינימליזם הוא מילה גסה בעולמה - להפך: היא דוגלת במקסימליזם. אבל למרות העומס, יש בחללים שהיא מעצבת גם המון רעננות.

"אני משלבת חומרים טבעיים ואורגניים בכל החללים", היא מנתחת את האג'נדה העיצובית שלה: "אבנים טבעיות ומינרליות, שיש, מתכות ועצים גולמיים. ברונזה וגאנְמטאל (סגסוגת בצבע אפור־תכלכל) למשל, מכניסים המון עומק וטקסטורה. אני גם שואבת המון השראה מטקסטורות מהטבע".

הפרויקטים שלך לרוב גדולים מאוד ומורכבים מהמון חללים פונקציונליים. איך ניגשים לפרויקט כזה?

"אני מנסה להריץ את החזון של הלקוח דרך הפילטרים שלי: מקשיבה לצרכים שלו, ואז נכנסת למקום שלי, שאוהב למתוח את הגבולות ולקחת סיכונים. לשלב את האופי של הלקוח עם הסגנון העיצובי שלי. בתהליך העיצוב שלי אני מאוד סקרנית ומתנסה בלי חשש. לכל פרויקט יש מקום מיוחד בלבי, משום שכל אחד מהם מרכיב את סיפור העיצוב שלי ותורם לאבולוציה שלי כמעצבת".

אף שהיא נחשבת למי שמובילה כיום את הסגנון של לוס אנג'לס והחוף המערבי של ארה”ב, על האופי המוגזם והרועש שלו, וורסטלר בכלל צמחה בחוף המזרחי המאופק. היא נולדה וגדלה בדרום קרוליינה, למדה עיצוב גרפי בבוסטון וב"סקול אוף ויז'ואל ארטס" בניו יורק, ושם גם התמחתה אצל המעצב הגרפי האגדי מילטון גלייזר (מי שאחראי, בין היתר, ללוגו המפורסם I♥♥NY). אחר כך היא חתכה את היבשת ועברה ללוס אנג'לס, בתקווה לעבוד בתעשיית הקולנוע כתפאורנית. כדי להתפרנס, היא עבדה כמארחת ומלצרית במסעדה בבוורלי הילס. באותה עבודה עצמה ניגשה אליה עורכת צילום ב"פלייבוי" והציעה לה להצטלם למגזין. וורסטלר הופיעה בו כנערת אמצע (בשם "קלי גאלאגר"), ובכסף שהיא הרוויחה כיסתה את הלוואות הסטודנט שלה.

ב־1995 היא פתחה את פירמת העיצוב שלה, "קלי וורסטלר עיצוב פנים" (ובקיצור KWID). בשנה שלאחר מכן היא הכירה את יזם הנדל"ן בראד קורזן (לימים בן זוגה), ששכר אותה לעצב שורת פרויקטים, ובראשם מלון אוואלון בבוורלי הילס. וורסטלר לא נתנה להזדמנות לחמוק ממנה: כשהמלון נפתח מחדש, ב־1999, הוא הציג תפיסה עיצובית ששילבה כיף פרוע ונינוחות עשירה בסטייל פיפטיזי בינלאומי, עם פריטים בעיצובם של שמות כמו ארנה יקובסן הדני, אירו סארינן הפיני וג'ורג' נלסון האמריקאי. התוצאה הפכה לסנסציה: אפילו "ניו יורק טיימס", האייקון הגדול של החוף המזרחי, הודה כי מה שוורסטלר עשתה באוואלון "שינה את הלוק של מלונות בוטיק מסביב לעולם". "אחרי אוואלון, הגיעו אליי עוד ועוד בתי מלון", היא מספרת. "כרגע אני עובדת על פרויקט גדול של 'פרופר הוטלס', קבוצת מלונאות חדשה (שהקים בן זוגה קורזן - מ"ל), שתפתח סניפים בהוליווד, באוסטין ובסן פרנסיסקו".

הסנסציה האמיתית לא היתה מלון אוואלון אלא וורסטלר עצמה, שהפכה לכוהנת הסטייל של החוף המערבי ולמעצבת מבוקשת של אחוזות לאליטה של הוליווד והחוף המערבי. כמה שמות מתוך פורטפוליו הלקוחות שלה הם קמרון דיאז, בן סטילר וגוון סטפני.

האקלקטיות של הלקוחות דורשת ממנה וירטואוזיות ויכולת לגוון בתוך הסגנון העיצובי המובהק שלה. "כל הלקוחות שלי מעודכנים בענייני סגנון ובעלי אמירה אישית, ולכן כל פרויקט הוא שונה", היא מספרת. "כרגע, למשל, אני עובדת על בית היסטורי משנות העשרים בניו יורק, על בית מודרני בקליפורניה ועל בית קלאסי בסגנון בונגלו בהוליווד".

ההצלחה הפכה אותה לעסק ענק. היא השיקה קו לייף סטייל הכולל פריטי ריהוט ודקורציה, וכן אקססוריז כמו תכשיטים, צעיפים, תיקים וחגורות; וגם עיצבה פריטים עבור חברות בינלאומיות, כמו גופי תאורה לקארטל האיטלקית. "עיצוב הפנים שלי מאוד מושפע מאדריכלות", היא אומרת. "העולמות האלה תמיד משפיעים זה על זה ונובעים זה מזה". את הפריטים היא מוכרת בחנות דגל בשדרות מלרוז בלוס אנג'לס, ובניו יורק מתוך סניף בחנות הכלבו היוקרתית ברגדורף־גודמן. המחירים, כצפוי, גרנדיוזיים כמעט כמו העיצובים: מזנון המשלב עץ ועיטורי ברונזה, למשל, עולה קצת יותר מ־22 אלף דולר.

לוורסטלר יש גם קהל מעריצים גדול, המונה כ־350 אלף איש ברשתות החברתיות. ב־2007 היא שימשה כשופטת בתוכנית הריאליטי "טופ דיזיין", ושם זכתה בתשומת לב גם לחוש האופנה שלה: באותה שנה היא דורגה על ידי "ווֹג" האמריקאי כאחת מעשר המתלבשות הטובות ביותר.

בין אינסטגרם, פינטרסט ושלל הבלוגים העוסקים בעיצוב, הלקוחות של היום דעתנים יותר מבעבר. את מרגישה בהבדל?

"הלקוחות מגיעים הרבה יותר מוכנים. בדומה לימים שבהם היו מגיעים אליי עם גזרי עיתונים ממגזינים, היום יש נגישות למאגרי מידע גדולים, והם מגיעים עם ארסנל של רעיונות. אבל אני לא מרגישה שהם יותר דעתנים בהכרח, אלא יותר מלומדים. עם זאת, דווקא בשל השפע הוויזואלי והרעיוני, יש יותר צורך במומחה שיידע לעשות סדר ולהפוך את אסופת הרעיונות שבחזונם לסיפור אחד קוהרנטי".