הפופ חי

מי האמין שאיגי פופ, הפרוע, הנרקומן, הפרא נטול החולצה, סנדק הפאנק הוא שישרוד אחרי המאסטרים לו ריד ודייוויד בואי. האלבום החדש שלו, "Post pop depression", הוא תזכורת מעודדת לחיוניות המופלאה של פופ, שבחודש הבא יהיה בן 69.

שחקני חיזוק צעירים

באלבום החדש צירף אליו פופ את ג'וש הומי, מנהיג להקת קווינס אוף דה סטונאייג', ואת הגיטריסט דין פרטיטה, וכדי להפוך את ההרכב לסוג של סופרגרופ, צורף לסגל גם מאט הולדרס, מתופף להקת ארקטיק מאנקיז. כולם כמובן צעירים מפופ ב־25 שנה לפחות.

מי שמכיר את המוזיקה של איגי פופ יודע שהוא לא זקוק למוזיקאים צעירים לידו כדי לכסות על חוסר יצירתיות או אנרגיות. אפשר לנחש שהוא השאיר אבק אפילו לחברי הסופרגרופ שהקליטו איתו את "Post pop depression". פופ נחשב לאחד מסנדקי הפאנק משום שמאז 1969 הוא מזוהה עם גיטרות מלוכלכות, רועשות, עם שירה עמוקה המציעה למאזינים אנרגיה גולמית ולעתים אף הרסנית.

עטיפת האלבום "Post pop depression"

פופ כבר הספיק להודיע שלהערכתו מדובר באלבום האחרון שלו, אבל כדאי לא לקחת אותו יותר מדי ברצינות. אמנם "פארגוואי", השיר המסיים את "Post pop depression" משתמש במדינה הדרום־אמריקאית כמטאפורה למוות, אבל האלבום הזה רחוק מלהיות "Blackstar".

שלא כמו בואי, פופ לא המציא את עצמו מחדש מעולם. שלא כמו ריד, לפופ לא היו יומרות לכתוב את הרומן האמריקאי הגדול בעזרת גיטרה חשמלית. ועם זה, פופ מסוגל לפתוח את האלבום הזה עם "Break Into Your Heart", שנשמע כמו רוק פיפטיז קוצני, לעבור לממתק כמו "Gardenia" ולהמשיך ממנו לשיר שבמרכזו קסילופון שעליו נבנה מקצב ממכר ("American Valhalla"). במילים אחרות, איגי פופ יודע היטב מה הוא עושה, והיכולת שלו להתחבר למוזיקאים כמו ג'וש הומי מאצילה עליהם השראה ממוחו הקודח הרבה מעבר למה שהוא מקבל מהם בתמורה.

איגי פופ. תשעה שירים ושום תו מיותר | צילום: איי אף פי

חספוס מוכר ואהוב

באלבום החדש יש תשעה שירים בלי שום תו מיותר. גם ב־2016 פופ שומר על הגישה התמציתית של הפאנק, וכשהוא חורג ממנה, למשל ב"Sunday" שמסתיים במהלך תזמורתי של דקה וחצי, זה נשמע כמו הדבר הנכון ביותר ולא כגימיק מוזיקלי.

מבקרים עצלנים כבר דיווחו על עומס ההשפעות של בואי על האלבום הזה, אבל שכחו לשים לב לשירה דרמטית ורוויית אדי אלכוהול אה־לה טום ווייטס ב"Vulture" המרהיב, או לקולות הרקע הנשיים בכמה שירים אחרים שעוזרים לרכך את החספוס שמאפיין את המוזיקה של פופ מאז הוביל את הסטוג'ס בסוף שנות השישים ועד הזמן הזה.

פופ לא מבייש את המורשת שלו ב־"Post pop depression", כך שגם אם חלילה מדובר באלבומו האחרון, הוא יזכה למעמד של קלאסיקה בגלל המוזיקה, ולא בגלל הביוגרפיה.