"מוזיקה מנחה אותי"

"אני מתחיל לכתוב תסריט דרך המוזיקה", אומר במאי הקולנוע אבי נשר, "אני מרגיש מאוד נוח בעולם המוזיקה, ומבין קולנוע במושגים מוזיקליים לפני שאני מבין בו במושגים ויזואליים. יש משהו עוצמתי בחיבור בין מוזיקה לקולנוע, ואני חושב שבמאים עם ראייה רחבה יודעים שמוזיקה היא הליבה האמוציונלית של הסרט, ולכן חייבים להבין אותה קודם".

את משנתו על החיבור בין המוזיקה לתמונה יעביר נשר בהרצאה במסגרת סדרת בלואו־אפ העוסקת בחיבור בין קולנוע, רוקנרול ואמנות (שלישי, 21:00, מוזיאון תל אביב), שעורכים ומנחים המוזיקאי ישיב כהן והעיתונאית דנה קסלר.

יזהר אשדות כתב

במפגש יוקרן סרטו של נשר "שוברים" מ־1985 שנכשל מסחרית, אך אחראי לכמה להיטים כמו "שירו של שפשף" של מאיר בנאי וגילויה של הזמרת סי היימן. "אין ספק שהמוזיקה היתה טובה הרבה יותר מהסרט", צוחק נשר. "יזהר אשדות כתב את הלחנים הנפלאים, והחיבור שלו עם דני דותן ('הקליק' — מנ"ש) שכתב את השירים היה פנומנלי. זה בעיניי אחד מפסי הקול הנהדרים והקרדיט הוא בראש ובראשונה שלהם. כל הסרטים שלי חוץ מ'שוברים' נעשים בצורה מאוד מתוכננת ונשלטת, עם עבודה מתודית והמון חזרות, ולכן לוקח לי שלוש שנים לעשות סרט. לסרט קוראים כך כי רציתי לשבור את הדרך שבה אני עושה סרטים, ואמרתי לעצמי 'בוא נראה איך זה קולנוע ספונטני'. רציתי סרט כמעט מאולתר, ובדיעבד אני לא בטוח שזה היה רעיון טוב, אף שהמוזיקה פנומנלית".

בימים אלה עובד נשר על סרטו החדש "חטאים" שעוסק במוזיקה קלאסית. "גם כאן הבנתי את הסרט דרך המוזיקה, ועבדתי עם מנצח המקהלות המופלא ישי שטקלר ויש שם פסקול מטורף", הוא אומר.

מתוך “שוברים”. סי היימן התגלתה פה

ישיב כהן, יועץ מוזיקלי, מוזיקאי ומייסד סדרת הרצאות שבועיות על מוזיקה בתל אביב, חוג תולדות המוזיקה שעובד בשיתוף פעולה עם המוזיאון, מספר ש"'שוברים' זה סרט שדנה ואני אוהבים מאוד ומכירים בחשיבות התרבותית של הפסקול. הסרט יצא ב־1985 ובהשוואה לפסי קול אחרים שהיו אז בארץ, הוא היה חדשני וחשוב. אבי נשר ידע לזהות לאן זה הולך ומה מעניין, והביא את יזהר אשדות שהיה בשיאו כמפיק מוזיקלי ואת דני דותן שתמיד בשיאו ככותב. הסרט היה קשה לעיכול, יותר מודע לעצמו ויותר טראשי, ולכן הוא לא כל כך הצליח בזמן אמת ונפל בין הכיסאות מתחת לרדאר".

חיבור טבעי למוזיאון

הבחירה במוזיאון תל אביב, מסביר כהן, היתה טבעית. "בשנות השמונים הרוקנרול היה מאוד נוכח במוזיאון, היו מיצגים של שולץ האיום והופעות של היחידה לטיפול נמרץ. מאז זה הידלדל וחבל".

נשר, שהיה בעברו נגן ג'אז, גם מרוצה מהחיבור עם המוזיאון ומייחל לכמה שיותר חיבורים בין אמנויות. "הייתי מוזיקאי לא מאוד מוכשר, ויש לי יותר חברים מוזיקאים מאשר אנשי קולנוע".

ניסית פעם לכתוב מוזיקה לסרט שלך?

"אין סרט שלא הייתי מעורב בו אקטיבית בכתיבת המוזיקה, אבל אני לא מחשיב עצמי מספיק מוכשר להיות זה שכותב. לכן אני תמיד עובד עם מלחינים שאני מאוד אוהב ומעניינים אותי, ומאוד מעורב בתהליך הכתיבה. אני רואה מוזיקה כדבר שנעשה במשותף, ואני קצת מכוון ולוקח את המוזיקאי למקומות שבהם הייתי רוצה שהסרט יהיה. למוזיקאים אצלי יש תרומה עצומה לסרט. ולא רק אצלי, כל סרט שפס הקול שלו טוב, טוב. אני משקיע שנה במוזיקה של סרטים שלי".

נשר אחראי לכמה מהסרטים המצליחים של הקולנוע הישראלי ובהם "הלהקה", "דיזנגוף 99", "סוף העולם שמאלה" ו"הסודות". "ב'הלהקה' הכתיבה התחילה מזה שהבנתי איך שאני רוצה שיהיה העיבוד של 'שלווה'. הוא מושר בדואט של גלי עטרי ודפנה ארמוני, אבל זה לא דואט הרמוני כמו שהיה מקובל בלהקות הצבאיות, אלא דואט מתנצח, קונטרפונקט. כל הרעיון היה לעשות לקלאסיקה של להקה צבאית עיבוד מתנצח, ומכאן בא הרעיון לכתיבת התסריט.

"השקעתי הרבה מאמץ וחשיבה בעיבודים של שירי הלהקה לפני שכתבתי מילה אחת בתסריט. להבדיל מ'הלהקה' שהתבסס על שירים קיימים, ב'דיזנגוף 99' רציתי להגדיר את תל אביב באורח מוזיקלי וכל השירים שנכתבו על ידי נבחרת ישראל של המוזיקה, יהודית רביץ, יוני רכטר, רמי פורטיס ועוד, ושיקפו את הלך הרוח של תל אביב ב־1979".