צילום: עמית שעל
הורות בצבעים טבעיים
מרגע שהפכה לאמא, המאיירת רעות בורץ הרגישה צורך לבטא את החוויות הפחות נעימות של ההורות. בשבוע הבא היא תציג את "פרויקט אמא" בפסטיבל ירושלים לאמנויות
"לא היה לי את מי לשתף בחוויות שלי, ועם ההורים היה קשה להתייעץ. החלטתי שאני צריכה את המקום שלי לשתף ולפרוק את החוויות שלי מהאמהות".
כך נולד הקונספט של "פרויקט אמא", סדרת איורים ואנימציה שבורץ עובדת עליה כבר כמה שנים. "בשנה האחרונה ללימודים יצרתי סרטון שתיאר את ההתמודדות שלי עם הורות ויצירה. שם בעצם פרקתי את הרגשות שלי. הסרטון הסתובב בפסטיבלים וזכה להרבה תשומת לב".
בורץ מספרת שכאמא טרייה, היא שאלה את עצמה: למה זה כל כך קשה? זה לא אמור להיות ככה. "אבל כנראה זה כן אמור להיות ככה", היא מסכמת היום. "אחרי שנולד בני השני הבנתי שבאמת יש צורך במדיה כדי להראות מה זו הורות ממקום קצת אחר. מקום קצת פחות ורוד. פתחתי בפייסבוק את העמוד 'פרויקט אמא', שעד היום צבר חצי מיליון איש".
מה הפך את העמוד לפופולרי כל כך?
"הבנתי שאנשים ממש צריכים מישהו שיראה את החוויות הקשות של ההורות, מישהו שיראה להם שהם לא לבד בזה. אני מראה את חוויית ההורות מזווית יצירתית אבל גם מהזווית האמיתית שלה, שהיא כיפית וחווייתית אבל גם קשה ומלאה בתסכולים ותהפוכות".
שמונה שנים אחרי תציג בורץ (28) לראשונה את היצירות מהפרויקט בתערוכה קבוצתית בפסטיבל ירושלים לאמנויות (25 במרץ עד 11 באפריל במרכז ג'ינוגלי לאמנות, טוביה 3 ירושלים, הכניסה חופשית). ב־4 באפריל בורץ ואמניות נוספות ישתתפו בערב "מנפישות", שיעסוק במתח שבין יצירת חיים ליצירת אמנות.
בורץ מתארת באיורים סיטואציות יומיומיות שרוב ההורים מכירים מצוין: מסיבת יום הולדת, ניקיונות הבית או בילוי משפחתי על הספה בסלון. באמצעות שפה ויזואלית חדה מקצינה בורץ את הסיטואציות והופכת את רובן לכאלה שהיו יכולות להשתלב בסרט אימה קליל.
איך את בוחרת אילו סיטואציות מהחיים שלך יהפכו לאיור?
"אני בוחרת דברים שפוגעים ונוגעים בי. מה שיגרום לי לבכות ולהתרגש, יגרום זאת גם לצופים. לתערוכה בחרתי את העבודות שהיו חזקות גם מבחינה ויזואלית וגם מבחינת התוכן. כאלה שמייצגות את הוויתור על העצמי לטובת הילד. למשל, זו שבה האמא עומדת בגשם ומחזיקה מטרייה מעל הילדים. המצב הביטחוני בארץ זה משהו שמאוד מלחיץ אותי. זה משפיע על האמהות שלי מאוד. אני זוכרת את עצמי כועסת על אמא שלי שפחדה לשלוח אותי לטיולים והיום אני עושה אותו הדבר. כך נוצר האיור שבו אני 'תופרת' את הילדים בתוך כדור שלא יוכלו לצאת. בימים אלה אני עובדת גם על סרט אנימציה קצר שעוסק בנושא חשוב לדעתי — דיכאון אחרי לידה או דיכאון באמהות. נושא שלא מאוד מטופל. יש הרבה נשים שסובלות ממנו ולא מקבלות את החיבוק שמגיע להן מהסביבה, כי הרי כשאת אמא לא אמור להיות לך דיכאון. הרי ילד אמור לעשות אותך הכי מאושרת".
את מצנזרת? יש חוויות שקשה לחלוק?
"בהתחלה של הפרויקט היו דברים שחשבתי שהם 'יותר מדי'. למשל כשזה נוגע לדעות פוליטיות. נמנעתי לשקף באיורים את הדעות שלי, אבל עם הזמן הבנתי שזו מי שאני ושאני לא יכולה להתייפייף. במהלך מבצע צוק איתן יצרתי גיף אנימציה שבו רואים שתי אמהות, ערבייה ויהודייה, שכל אחת מהן מחבקת את הילד שלה עם הישמע האזעקה. המטרה היתה להגיד שאמא זו אמא. לא משנה באיזה צד היא נמצאת. נורא חששתי להעלות את זה אבל זה התקבל ממש טוב. זו אחת הפעמים שהבנתי שמה שמגיע מתוכי באמת יתקבל טוב".
יש יותר מודעות לקשיים שבהורות מאשר כשהתחלת את הפרויקט?
"בהחלט כן. יש המון קבוצות ברשתות החברתיות להורים, ולאמהות בפרט, ויש הרבה יותר הבנה כלפי הורים שלא מתמודדים 'כמו שצריך'. זה מהלך מבורך".
ומה היתרון היחסי של האיורים בין כל הקבוצות האלה?
"באיור יש משהו שאין בצילום או במילים. אני קוראת את הטורים של דנה ספקטור או רענן שקד שחולקים מחוויות ההורות וחסר לי משהו. אני יכולה להעביר סיטואציות באמצעות הבעות וצבעים, וזה מאפשר למי שמתבונן לתפוס את הסיטואציה חזק יותר. זה מחבר אותך ישירות. עובד אוטומטית על הרגש".
4 תגובות לכתיבת תגובה