למה לי לזכור את כל זה?

האם צריך לדעת את התשובה או העובדה, או שמספיק לדעת איך למצוא את התשובה? הדיון בשאלה הזאת הולך ומתרחב ככל שכמות הידע האנושי גדלה, וככל שהולכים ומשתכללים הכלים לחיפוש ואיתור תשובות באינטרנט, כולל מנועי החיפוש והאנציקלופדיות, מדריכים מקוונים ומפות ידע. אבל האם נמצא את עצמנו בסופו של דבר לא יודעים דבר מכלי ראשון, ושבויים לחלוטין בידיהם של גוגל ומקורות "כלי שני" כמוה?

אני נמנה עם אלה שעוד זוכרים לא מעט דברים בעל פה. נתקעו לי בזיכרון שמות ומספרי טלפון, נוסחאות חישוב פיזיקליות ומילים של שירים, שמות ערי בירה ותאריכי מלחמות, הרכב כימי של חומרים וקשרי משפחה בין אנשים ידועים. למדתי בעל פה פסוקי תנ"ך, מילים בכמה שפות, ראשי תיבות ופירושם, שמות פרחי בר והגדרותיהם. ערימות של פריטי מידע קשורים ולא קשורים. ובכל זאת, אני אוהב לפתוח מדי פעם ספר יעץ כזה או אחר וליהנות מדפדוף בין פריטי ידע, שאת רובם אינני זוכר. הצלילה לתוך מאגר של עובדות שמישהו אסף וצבר וארגן מסבה לי הנאה, גם כשאין לי צורך מיידי בו.

עולם היעץ, מה שנקרא reference, הוא בשבילי עולם קסום. בור ללא תחתית של הזדמנות להרוות לשעה קלה את צמא הסקרנות, ולדגדג את קצוות אי־הידיעה והבורות, התימהון והחדשנות. ספרי יעץ מתחומים שונים, כמו מילונים ואנציקלופדיות, אטלסים ולוחות הטיית הפועל, פשוט עושים לי את זה.

ספר חדש של ג'ק לינץ' מאוניברסיטת רטגרס, "You Could Look It Up: The Reference Shelf From Ancient Babylon to Wikipedia" ("אפשר לחפש את זה:

מדף ספרי היעץ מבבל העתיקה ועד ויקיפדיה"), סוקר עשרות ספרי יעץ כאלה, מהזכורים שבכל הזמנים, שמתפרשים על אלפי שנות הוצאה לאור. זהו ספר יעץ של ספרי יעץ, הנאה צרופה לחובבי עובדות. בוויקיפדיה באנגלית יש ערך שנקרא List of List of Lists, כלומר הרשימה של רשימות של רשימות, והספר של לינץ' הזכיר לי אותו.

ספרי היעץ בולטים בכל ספרייה. בבתים ספרי היעץ מונחים במקום שנוח להגיע אליו. בספריות ציבוריות הם מקובצים בדרך כלל בסמוך לכניסה, והם הסיבה להגעתם של רבים לספרייה. יש מי שרואה בספרים כאלה ובתחליפים המקוונים שלהם את פסגת הפדנטיות העקרה, עיסוק משמים בעובדות יבשות. ולעומתם יש מי שרואה בהם יופי פנימי שקשה לעמוד בפני קסמיו. כזה, למשל, הוא "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה" הזכור לטוב של דאגלס אדמס, שהיה מהספרים המצחיקים והעמוקים שנכתבו אי פעם.

לפני יותר מעשור יצא לאור ספר משעשע של ארנולד ג'ייקובס בנושא (שכתבתי עליו כאן). ג'ייקובס מספר על מבצע שלקח על עצמו: לדעת הכל על ידי קריאת כל 24 כרכי האנציקלופדיה “בריטניקה”, מתחילתם ועד סופם. מובן שלא לקריאה כזאת נועדה האנציקלופדיה, והמבצע ההוא היה סוג של הספד משעשע לאנציקלופדיה המודפסת שהאינטרנט קבר. כיום יש מקום לסקור בהרחבה את כל סוגת ספרי היעץ, לא על ידי קריאה מקיר לקיר, אלא בפרספקטיבה היסטורית של משהו שהיה ועומד לחלוף.

בין שמדובר ב"ספר" יעץ משפטי, כמו עמודי השיש שעליהם חקוקים חוקי חמורבי, בספר "אלף אישים" ששכן בעבר על המדף כמעט בכל בית, או בשיחון דו־לשוני שמקל את התקשורת בעת ביקור בחו"ל, ספרי היעץ עשו לנו שירות חשוב. נתגעגע אליהם.