אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
דוקטור ג'קיל ומיסטר מרקס צילום: ויקיפדיה

אג'יו

דוקטור ג'קיל ומיסטר מרקס

כלכלן בכיר בסיטי של לונדון ביום, מרקסיסט שקורא לבעלות משותפת על הייצור בלילה. מייקל רוברטס (שם בדוי) מאמין שסימני האזהרה שמסתתרים בדו"חות הרווח וההפסד לא משאירים ספק — אנו נמצאים בפתחו של מיתון עמוק ואף מדיניות ממשלתית לא תוכל להושיע אותנו. בראיון לכלכליסט מנבא רוברטס תרחיש עגום לשנים הקרובות: תאגידים עולמיים יגיעו לחדלות פירעון ומיליוני אנשים יאבדו את עבודתם

24.03.2016, 21:46 | אורי פסובסקי

קרל מרקס צדק. כך לפחות משוכנע מייקל רוברטס, כלכלן בכיר שעובד כבר 30 שנה בסיטי של לונדון, לבה של המערכת הפיננסית הגלובלית. רוברטס מאמין שאת התשובות לשאלות מה גרם למשבר הכלכלי העולמי האחרון ומדוע אנו עדיין נתונים בקיפאון סיפק כבר לפני 150 שנים אבי הקומוניזם.

קראו עוד בכלכליסט

כדי להבין מה קרה לכלכלה העולמית, מסביר רוברטס, צריך להכיר את הסתירה הבסיסית של הקפיטליזם, הפרדוקס רב־העוצמה שאותו זיהה מרקס כבר לפני 150 שנה ושאותו אפשר למצוא אותו בפעולה במאזני החברות העסקיות בכל העולם בעשורים האחרונים. צריך רק לדעת להסתכל על הנתונים הנכונים, אלה שהכלכלנים מן השורה מתעלמים מהם.

זה בדיוק מה שרוברטס עושה, והניתוח המרקסיסטי שלו שמגובה בגיליונות אקסל מפורטים, מוביל למסקנה מדאיגה, שאותה רוברטס פורס בהרחבה בראיון "לכלכליסט": "הדרך הסבירה ביותר שהשפל הנוכחי יסתיים היא באמצעות מיתון גדול נוסף. זה מה שסביר שיקרה, ואני לא יכול לראות אף מדיניות ממשלתית שיכולה להוציא אותנו מהשפל הזה". רק אחרי משבר נוסף שיביא לקריסת חברות, מחיקת חובות מסיבית ואבטלה המונית, יחזרו שיעורי הרווח של החברות לעלות, ואיתם גם ההשקעה, ובעקבותיה הצמיחה. כך פועל מחזור הרווח שמניע את הכלכלה הקפיטליסטית. והמשבר הזה, רוברטס טוען, יגיע עוד לפני סוף העשור.

עקביות זה לחלשים

מייקל רוברטס (69) הוא שם העט של כלכלן בכיר העובד בסיטי של לונדון מאז שנות השמונים. הוא עבד בעברו במחלקות המחקר הכלכלי של מגוון מוסדות ("בעיקר בבנקים"), ובין הלקוחות שלו כיום נמצאים "בנקים, מוסדות פיננסיים, תאגידים ולפעמים גם ממשלות".

במקביל לעבודתו בסיטי, רוברטס מפרסם את ניתוחיו המפורטים בבלוג הפופולרי שלו (thenextrecession), במאמרים, בהרצאות שהוא מעביר בכנסים אקדמיים וגם בספר שאותו יוציא בקרוב, הכל תחת שם העט שלו. אבל הוא מעדיף, באופן מובן אולי, להפריד בין הניתוחים המרקסיסטיים ועבודתו היומיומית. "הבנקים הגדולים ומוסדות פיננסיים אחרים בסיטי ובוול סטריט מתעניינים בדברים קצת אחרים מאלה שכלכלן סוציאליסט מתעניין בהם.

הם רוצים לעשות כסף עבור הלקוחות שלהם ועבור הבנק עצמו, וזה אומר להחליט אם למכור או לקנות נכסים פיננסיים, להשקיע במדינות שונות, להחזיק את הדולר או למכור אותו. אלה שאלות אובייקטיביות שאינן דורשות נקודת מבט אידיאולוגית".

ובכל זאת, רוברטס אומר, מי שמצויד בהשקפה מרקסיסטית יודע שבכלכלת השוק יש חוסר יציבות מובנה, ולכן יודע גם לצפות ל"תנודתיות, אי־ודאות ופגיעה בתוצר, בתעסוקה ובהשקעות. אלה סוגיות תמידיות. צורת הסתכלות שלא מצפה להרמוניה ולהתקדמות עקבית היא דבר די מועיל לצורך ניתוח המציאות".

אבל הדבר העיקרי שמבדיל בין רוברטס לכלכלנים מהמיינסטרים, הוא מבהיר, היא ההתמקדות שלו בנתון שאינו זוכה ליותר מדי תשומת לב בדרך כלל, לפחות לא בקרב המקרו־כלכלנים: הרווח העסקי. "כלכלנים במיינסטרים מסתכלים על דברים כמו ייצור, הכנסה, מחירים.

הם לא מסתכלים על הרווח באופן כולל", רוברטס מציין כשאני מבקש ממנו לתאר את המשקפיים שדרכם הוא בוחן את הכלכלה. אבל דווקא לרווחים, הוא מסביר, יש חשיבות מכרעת בכלכלה הקפיטליסטית. הרווח הוא הרי הפואנטה של כל הסיפור: המרדף אחרי הרווח הוא שדוחף את הכלכלה. "בסופו של דבר, כלכלת שוק מונעת על ידי היכולת להגדיל את הרווחים, ולשמור על רמת רווחיות גבוהה על ההשקעות. אם הרווחים מתחילים ליפול, כלכלות שוק נכנסות לקשיים: יש פיטורי עובדים, פחות ייצור, ואז נגרם משבר. לכן אני מתמקד ברווחיות בעולם".

רווחיות היא מושג חמקמק, ויש דרכים שונות למדוד אותה. רוברטס מסביר, על קצה המזלג, למה הוא מתכוון. "הנתון הבסיסי שמרקסיסטים מסתכלים עליו הוא כמות הרווח הכוללת של החברות העסקיות, יחסית למה שהחברות האלה השקיעו ביחד בחומרי גלם, משכורות וציוד שדרוש להן כדי להמשיך לייצר. זה המדד הטוב ביותר לדעתי להבין עד כמה הכלכלה בריאה".

כל חברה רוצה להגדיל את הרווח שלה. זו תובנה פשוטה ודי מובנת מאליה, אבל לפי רוברטס אפשר לחלץ ממנה את החוקיות שמושלת בכלכלה ושמובילה למשברים חוזרים ונשנים. "החברות ובעלי ההון מנסים להוריד את העלויות שלהם כל הזמן, למשל באמצעות דחיפת השכר כלפי מטה, הוזלת חומרי הגלם וכן הלאה. אם חברה אחת עושה את זה יותר טוב מחברות אחרות, היא תצליח להגדיל את נתח השוק והרווחיות שלה יחסית למתחרות.

 , איור: דניאל גולדפרב איור: דניאל גולדפרב  , איור: דניאל גולדפרב

כך נוצר לחץ תחרותי להקטין את העלויות בשיטה הקפיטליסטית והחברות מצליחות להקטין אותן באמצעות שימוש גובר במכונות וטכנולוגיות חדשות. זה תהליך דינמי שיכול להיות מאוד אפקטיבי, וב־150 השנים האחרונות ראינו עלייה דרמטית בייצור כתוצאה מהניסיון להגדיל את היעילות".

"אבל", רוברטס ממשיך, "כך נוצרת סתירה. כל אחת מהחברות מנסה באופן אינדיבידואלי להפחית את העלויות באמצעות שימוש יעיל יותר בכוח אדם והשקעה בציוד שמפחית את מספר העובדים. אבל באופן פרדוקסלי, ברמה הכוללת, בגלל ההשקעות הגבוהות, התוצאה היא ירידה בשיעור הרווחיות. ואז התחרות בין החברות מתגברת עוד יותר, עד למפולת. המערכת הקפיטליסטית הרי פועלת כדי ליצור רווח, אלא שכתוצאה מהלחץ התחרותי, מגיע שלב שבו הרווחים צונחים. כתוצאה, בסופו של דבר, הייצור וההשקעה נפסקים". ובשלב הזה, המשחק נעצר.

צמיחה מבוששת לבוא

לא מדובר רק בתיאוריה. רוברטס משוכנע שאת הדינמיקה שהוא מתאר אפשר לראות בפעולה בכלכלה המערבית שנעה באופן מחזורי בין גאות ושפל, צמיחה ומיתון, כבר מהמאה ה־19. "אפילו כלכלני המיינסטרים", הוא מזכיר, "מדברים על 'המחזור העסקי'". "אבל לרוב", הוא ממשיך, "המשברים שפוקדים את הכלכלה הם בצורת האות V: בזמן המשבר הכלכלה מתכווצת והאבטלה עולה, עד שמגיע מפנה והכלכלה מתחילה לצמוח שוב.

מוחמד אל־עריאן היועץ הכלכלי הראשי של אליאנץ, צילום: בלומברג מוחמד אל־עריאן היועץ הכלכלי הראשי של אליאנץ | צילום: בלומברג מוחמד אל־עריאן היועץ הכלכלי הראשי של אליאנץ, צילום: בלומברג

"אבל לפעמים, וזה לא קרה הרבה ב־150 השנים האחרונות, ה־V הזה לא מגיע. הכלכלה יורדת, אבל אז עולה בחזרה רק במעט. הצמיחה מתייצבת ברמה נמוכה הרבה יותר, האבטלה לא חוזרת לרמה נמוכה כמו בעבר, וגם ההכנסה של העובדים לא חוזרת לעצמה. נוצר שפל מתמשך. וכאמור, זה לא קורה לעתים קרובות. זה קרה בבריטניה, ארה"ב וחלק ממדינות אירופה למשך 15–20 שנה, בין 1873 לשנות התשעים של המאה ה־19.

זה קרה בזמן השפל הגדול בין 1929 לתחילת מלחמת העולם השנייה. וכיום, מאז 2008–2009 אנחנו חווים תופעה דומה. שיעורי הצמיחה הגלובליים לא חזרו לעצמם, ולא רק בכלכלות הגדולות אלא גם במדינות כמו ישראל. האבטלה עדיין גבוהה מהרגיל, המשכורות נמוכות יותר, וזה נמשך כבר שבע או שמונה שנים".

למה השפל הנוכחי מתמשך כל כך?

"קודם כל, ראינו נפילה גדולה בשיעור רווחיות לפני המשבר. למעשה, שיעור הרווח בכלכלות הגדולות לקראת סוף המאה ה־20 היה הרבה יותר נמוך ממה שהיה בסוף מלחמת העולם השנייה. זה לא קו ישר: היו תקופות של עלייה ברווחיות, במיוחד בין שנות השמונים לשנת 2000, כי בתקופה הזאת היה קיצוץ בעלויות השכר באמצעות שימוש בטכנולוגיה, ותאגידים בינלאומיים העבירו מפעלים לאסיה ודרום אמריקה ולכל מקום אחר שבו השכר היה נמוך יותר.

זה אכן שיפר את הרווחיות די משמעותית. אבל עדיין, לפי החישובים שלי, בשנות האלפיים שיעור רווחיות החברות בכלכלות הגדולות עמד על בין שליש לחצי ממה שהיה בשנות השישים. כך שהשיפור לא היה משמעותי מספיק כדי לאפשר לבנקים ולאחרים להתרכז בהשקעה יצרנית".

רמת הרווחיות הנמוכה בכלכלה הריאלית, מסביר רוברטס, היא גם המפתח למשבר הפיננסי, כי היא זו שדחפה את המערכת הפיננסית להתמקד בחידושים כמו אג"ח מגובות משכנתאות סאב־פריים ונגזרים. "הסיבה שבגללה הבנקים השתמשו במכשירים הספקולטיביים האלה היתה שהשקעה בחברות שלא רושמות רווחים גדולים או מתן הלוואות לחברות כאלה, לא היו פעילויות מאוד רווחיות.

ולכן התאגידים הגדולים והבנקים הגדולים חיפשו לראות אם יש מקומות אחרים שבהם יוכלו לקבל תשואה טובה יותר על ההון שלהם. כלכלנים מרקסיסטיים קוראים לכל צורות החוב הספקולטיביות האלה 'הון פיקטיבי'. זו לא השקעת הון אמיתית, אלא השקעה בבעלות על כל מיני סוגי חוב או מניות או נכסים שלא באמת קיימים, או שמסתבר שהם לא באמת קיימים".

"שני הגורמים האלה, הרווחיות הנמוכה ורמות החוב הגבוהות, ובמיוחד חוב פרטי גבוה, הם שהובילו לקריסה של 2007–2008, ומאז לא היתה התאוששות מספקת. הרווחיות לא חזרה לרמות שלפני המשבר, ויש עדיין רמות חוב עצומות בכל העולם".

וכאילו לא די בכך, רוברטס מזכיר, "גם החוב הציבורי זינק, אחרי שהממשלות התערבו כדי לחלץ את הבנקים ולעזור לציבור. אם מחברים את חובות משקי הבית, חובות התאגידים והאג"ח הממשלתיות, מקבלים רמות שיא של חוב, שגבוהות אפילו יותר מ־2008. העלות של תשלום הריבית השנתית על החוב הזה היא משמעותית, זו משקולת כבדה שמקשה על הכלכלות להתרומם. כך שלא רק שרמות הרווחיות נמוכות, יש גם חוב משמעותי שצריך לשרת".

זהירות! חוב תאגידי

איך כל זה ייגמר? "לכל דבר יש סוף וגם תקופות שפל מגיעות לקצן. כמה זמן זה עוד ייקח? אני לא בטוח. אבל אם אני צודק, והשפל הנוכחי נגרם בגלל שיעורי רווחיות נמוכים מדי ורמות חוב גבוהות מדי עבור המגזר הקפיטליסטי של הכלכלה, כלומר עבור ההון הפרטי, אז השפל יסתיים כששני הדברים האלו ישתנו. ואיך הם ישתנו? אפשרות אחת היא שיהיה לנו מיתון עולמי נוסף, שבו חברות יפטרו עוד הרבה עובדים (מה שיקטין עלויות), ובנוסף ייסגרו הרבה מפעלים או משרדים לא יעילים ולא רווחיים, ואולי יהיו גם חברות שיקרסו. התוצאה תהיה ירידה בכמות ההון הכללית.

"כאשר כמות ההון תהיה נמוכה יותר, הרווחיות תוכל לגדול, וזה בגלל שהעלויות יקטנו. והן יקטנו באופן נוראי: אנשים יאבדו את מקום העבודה שלהם, חברות ייסגרו, והפרנסה של מאות מיליוני אנשים תיפגע. אבל זה אופן אחד שבו הרווחיות יכולה לעלות והשפל יסתיים".

"התרחיש השני דומה והוא ירידה ברמות החוב. זאת עשויה להתרחש אם הרבה חברות יגיעו לחדלות פירעון, ואז החוב שלהן יימחק מהמאזנים של האנשים שהלוו להם אותו ואולי יוביל גם אותם לחדלות פירעון. התוצאה תהיה ירידה גדולה ברמות החוב בכלכלה.

 , צילום: ויקיפדיה צילום: ויקיפדיה  , צילום: ויקיפדיה

קרוב לוודאי ששני הדברים יתרחשו במקביל. ב־2008, למשל, היתה ירידה גדולה ברמות החוב של משקי הבית בארה"ב. זה לא קרה בגלל שאנשים שילמו את החובות שלהם, אלא בגלל שהם הגיעו לחדלות פירעון על המשכנתא שלהם. אותו הדבר יקרה כשחברות יקרסו ויגיעו לחדלות פירעון על החובות שלהן לבנקים או למחזיקי האג"ח שלהן".

ולכן, מסכם רוברטס, "הדרך הסבירה ביותר שבה השפל הנוכחי יסתיים היא באמצעות מיתון גדול נוסף. להערכתי, זה יקרה בתוך שנה עד שלוש שנים".

מאיזה כיוון המשבר הזה יגיע?

"המשבר של 2008 החל כתוצאה מירידת מחירי הנדל"ן בארה"ב והנכסים הקשורים אליהם. המיתון שלפני כן, שהיה מתון יחסית, נגרם כתוצאה מהתפוצצת בועת הדוט.קום. המשבר הבא, לדעתי, ייגרם כתוצאה מרמות החוב התאגידי, במיוחד בשווקים מתעוררים כמו אסיה ודרום אמריקה, שבהן הונפק הרבה מאוד חוב כזה. אנחנו עשויים לראות שרשרת של מקרי חדלות פירעון בקרב תאגידים שלא מסוגלים יותר לשרת את החוב שלהן, וזה עשוי לקרות אפילו בארה"ב".

וזה כאמור מבלי שהתאוששנו מהמשבר הקודם. "אני לא יודע אם המשבר הבא יהיה חמור כמו המשבר הקודם. קרוב לוודאי שהוא יהיה די חריף, בסדר הגודל של המשבר של 1980–1982, שהיה די חמור, במיוחד עבור המגזר התעשייתי".

"אבל אני רוצה להדגיש משהו עבור קוראיך: הדעה שלי היא דעה של מיעוט מאוד קטן. זה נכון שיש לאחרונה יותר דיבורים על מיתון בקרב כלכלנים מהמיינסטרים, וגם קרן המטבע הבינלאומית מודאגת ובדו"חות שלה יש התבטאויות די קודרות. אבל רוב הכלכלנים במיינסטרים ובמיוחד קובעי המדיניות מקווים לטוב. הם חושבים שהמצב לא יהיה כל כך גרוע ושהם יצליחו לשנות כיוון, אם כי לא ברור בדיוק איך".

מה הסבירות שהתרחיש שאתה מדבר עליו יתממש?

"יש כלכלנים במיינסטרים שחושבים שהסיכוי למיתון גדול השנה הוא בין 10% ל־20%, וזה יחסית נמוך. אבל ראיתי גם הערכות שלפיהן הסבירות למיתון בשלוש השנים הקרובות עומדת על 70%. זה נשמע לי סביר למדי".

לייצר מה שצריך, לא מה שאפשר

קברניטי הכלכלה, מצדם, מנסים בשנים האחרונות מגוון צעדים, קיצוניים יותר ויותר, בניסיון לחלץ את הכלכלה מהדשדוש שאליו שקעה: מהדפסת כסף ועד לריביות שליליות, בינתיים ללא הצלחה מרשימה. הכלכלנים מצדם קוראים לממשלות לצאת בפרויקטים להשקעה בתשתיות, שייצרו ביקושים וימריצו את הכלכלה.

הממשלות טרם השתכנעו, ורוברטס מביע סקפטיות מנומקת בכל הרעיון: פרויקטים כאלה ידרשו עוד חובות, ולא בטוח שדווקא הם יגדילו את רווחי החברות, והרי הנפילה ברווחי החברות היא מקור כל רע.

הפתרון שהוא מדבר עליו, כראוי למרקסיסט, הוא רדיקלי יותר. "כיום הדרך העיקרית להפיק דברים שאנשים צריכים ושירותים שהם זקוקים להם, היא באמצעות צורת הייצור הקפיטליסטית. יש הרבה בעלי הון שמתחרים זה בזה בשוק ומעסיקים עובדים כדי לייצר דברים שאנשים צריכים – אבל רק אם הם יכולים להרוויח מזה. צורת הייצור הזו שולטת באופן גובר בכל המערכות הכלכליות בעולם ב־150 השנים האחרונות, ובמיוחד ב־50 השנים האחרונות, שבמהלכן הכלכלה הפכה לגלובלית.

הטענה של סוציאליסטים ומרקסיסטים היא שהשיטה הזו לא יעילה, בזבזנית, מזיקה, וגורמת לאי־שוויון בהכנסה ובעושר. נכון, זו שיטה שקידמה את העולם בהשוואה לשיטה הפיאודלית ולעבדות שלפניה, אבל עכשיו היא ממצה את עצמה, והיא לא הדרך הטובה ביותר לארגן את החברה האנושית.

"במקום זאת, בעלות משותפת שבה יש תכנון דמוקרטי של הייצור על בסיס מה שאנשים צריכים, ולא לפי מה שחברות אינדיבידואליות עשויות לייצר למטרת רווח, היא דרך יותר יעילה לנהל את העולם. וזה יהיה גם הפתרון לגאות ולשפל הבלתי פוסקים שדיברנו עליהם קודם".

הרבה קוראים שלנו הגיעו ממדינות בריה"מ לשעבר, והם ישאלו את עצמם, "על מה האיש הזה מדבר? אנחנו ראינו מקרוב איך הדברים האלה עובדים".

"אני יכול להבין את מי שיחשוב ככה. אין פלא אם מי שחי תחת משטר טוטליטרי שבו אתה לא יכול להתבטא באופן חופשי, לעשות כרצונך, אפילו לא לפתוח עסק קטן כדי לפרנס את המשפחה שלך, ומגוון זכויות אדם אחרות שלך מדוכאות, לא ירצה לחזור לדבר כזה. אבל בבירור, זה לא מה שאני מציע.

אני מדבר על מערכת כלכלית טובה יותר, אבל זה צריך לבוא כמובן יחד עם מערכת שמספקת דמוקרטיה מלאה, חופש ביטוי וכוח להחליט שנתון בידי האוכולוסייה עצמה. אני גם לא מציע בעלות משותפת על הכל. זה יהיה מגוחך בשלב הנוכחי".

אז מה כן?

"אני מדבר על תעשיות המפתח העיקריות שאנחנו יודעים שהן קובעות הכל: הבנקים הגדולים, המוסדות הפיננסיים, החברות הגדולות בכל מדינה, והחברות הרב־לאומיות שפועלות שם. אם הציבור הרחב והממשלה, או קבוצה של ממשלות, היו מסוגלים לנהל את החברות האלה לטובת האינטרס של הציבור, זה היה משפר את המצב הכלכלי ואת השוויון במדינות אלו באופן דרמטי. זה לא אומר שאם הייתי רוצה להקים עסק פינתי קטן, למכור או לייצר משהו, אז היו עוצרים בעדי. למעשה, קרוב לוודאי שהממשלה היתה עוזרת באמצעות מנגנונים קואופרטיביים וסובסידיות. בעוד כיום, אתה מתחרה באופן תמידי עם מונופולים גדולים שמרסקים אותך".

בכנות, איך החזון הזה יכול בכלל להתממש?

"אין אף אחד שמציע דברים כאלה בקרב קובעי המדיניות בעולם, לא בממשלות שנבחרו דמוקרטית ולא בדיקטטורות. אף אחד לא מציע את זה כאלטרנטיבה. אפילו מחוץ לממשלה הכוחות החברתיים שמקדמים כזאת מדיניות הם זעירים. גם הגורמים החוץ־ממשלתיים שיוצאים כנגד מה שלא בסדר בקפיטליזם לא מקדמים את הפתרון שאני מדבר עליו. הם מציעים שינוי הדרגתי של הרגולציה, או שינויים בכלכלת הרווח כך שתהיה הוגנת יותר. אבל גם להם אין יותר מדי כוח מול הממשלה. יש עדיין דרך ארוכה להגיע למצב שאני מדבר עליו, ולכן קרוב לוודאי שאין אלטרנטיבה לתרחיש שדיברנו עליו קודם. אנחנו לא הולכים להימנע מעוד מפולת נבזית".

לברוח לדולר

לסיום, אני בכל זאת מנסה להבין מה כלכלן מרקסיסט מחפש במערכת הפיננסית. "יש הרבה אנשים שעובדים במשרות שבהן האנשים שמנהלים את ההצגה עושים דברים שהם מתנגדים להם. אין כזה דבר עבודה 'טהורה", אומר רוברטס, ומודה, "אבל אפשר היה לומר שלעבוד בסיטי של לונדון ולבלות ראיון של שעה בהרצאה בגנות הסיטי ופועלה זה דבר טיפה צבוע".

 , צילום: שאטרסטוק צילום: שאטרסטוק  , צילום: שאטרסטוק

זה מה שגם אתה היית אומר?

"קשה להתנגד לטיעון כזה. אולי יכולתי להפוך לאקדמאי, אם כי בכנות, למיטב הבנתי כלכלנים אקדמיים נמצאים באותה תסבוכת. אבל אני לא חושב שאני משנה את דעותיי כשאני עושה את העבודה היומיומית שלי. אני מנסה לענות בצורה אובייקטית על השאלה אם כדאי להחזיק בדולר או לא", צוחק רוברטס, "ולא על השאלה אם זה רעיון טוב שהדולר בכלל יהיה קיים".

אז בהינתן הניתוח שלך, מה היית מייעץ למשקיעים?

"הייתי אומר שכיום כלכלת ארה"ב נמצאת במצב טוב יותר מאחרות, ושאם תהיה מפולת, ארה"ב אמנם תסבול מזה, אבל גם השאר יסבלו ואולי אפילו יותר. הייתי שומר את הכסף שלי במזומן, או באג"ח, רצוי באג"ח ממשלתיות ובוודאי שלא באג"ח תאגידיות. בזמן המפולת לא הייתי מחזיק במניות, והייתי מחזיק בדולר, כי הוא יהיה המקום הבטוח ביותר, וכולם יחפשו חוף מבטחים. כך שהייתי ממליץ על דולר מזומן ועל אג"ח דולריות".

אגב, גם ד"ר מוחמד אל־עריאן, הכלכלן הראשי של אליאנץ, מציע כיום להחזיק במזומן. "אני חושב שיש תחושה בקרב שכבה של כלכלנים בעלי חושים מחודדים שיש מיתון באוויר, שהוא מגיע ושהשווקים עדיין מתומחרים גבוה מדי בהשפעת כמויות הכסף האדירות שהבנקים המרכזיים הזרימו אליהם. אבל זה לא הולך לעבוד לנצח".

תגיות

38 תגובות לכתיבת תגובה לכתיבת תגובה

37.
כלכלה מבוססת משאבים
קפיטליזם, קומוניזם, פשיזם, סוציאליזם - האם זה באמת כל מה שיש למין האנושי להציע? הורגלנו לחשוב במושגים דואליים, שאם זה לא קפיטליזם - זה חייב להיות קומוניזם. האמת היא שגם קפיטליזם וגם קומוניזם הן תפיסות כלכליות חברתיות מיושנות ולא רלוונטיות, כי הן מבוססות על חלוקת משאבים בתנאי מחסור. הן אינן מבוססות על התנאים החברתיים והסביבתיים הקיימים בשנת 2016 ועל הידע המדעי המעודכן ביותר שיש לנו בכל הנוגע להתנהגות אנושית. יש לנו כיום את הידע, הטכנולוגיה והמשאבים כדי ליצור כלכלה המבוססת על שפע, מה שיפתור את רוב הבעיות האמיתיות שלנו, אם רק ננהל את משאבי כדור הארץ בצורה אינטלגנטית. עלינו לקחת בחשבון את כושר הנשיאה וההתחדשות של כדור הארץ אם אנחנו רוצים לשרוד ולשגשג בעתיד. ישנו ארגון בינלאומי המציע אלטרנטיבה גלובלית, שפויה והומנית, שדואגת לרווחת האדם ולסביבה שבה אנחנו תלויים. קוראים לו "פרויקט ונוס", והוא מקדם, בין היתר, "כלכלה מבוססת משאבים", כלכלת שפע. המגבלות היחידות שיש לנו במעבר לכלכלה מבוססת משאבים הן אלו שאנו כופים על עצמנו. חפשו "פרויקט ונוס"
ג'ון , מרכז  |  26.03.16
36.
מצער שהכלכלן לא מאשים ישירות את הבנקים הגדולים באמריקה שהימרו נטו
ובגלל ההימורים שלהם (ממש לא השקעות - זה לא עניין אותם כי זה לא מספיק מהיר), הכלכלה קרסה. כדאי שיראה את הסרט 'מכונת הכסף'. מראה בדיוק מה הראש הכלכלי שם. כל עוד כלכלנים יתעלמו מתאוות הבצע הגדלה ככל שיש יותר כסף (אין עקרון כלכלי מתמטי שעוסק בזה, נכון?), נמשיך לראות קריסות. אגב הצמיחה תמשיך כי הרבה מושקע במחקר ופיתוח, וכן כי הפונטנציאל הקיים מבוזבז (עד מחצית מחומרי הגלם נזרקים או מבוזבזים לפני שהם מגיעים לצרכן). כך שכל עוד יעשו שיפורים, נראה עליות.
עכ  |  26.03.16
35.
אף אחד לא צודק
כל מדינה בוחרת את השיטה המתאימה לה. אם מנהלים את זה נכון המדינה משגשגת, כשמידי פעם יש נפילות, מתקנים וממשיכים הלאה. הרוסים בחרו בקומוניזם אך הם לא ניהלו את זה נכון, הסוף היה קריסה מוחלטת. האמריקאים בחרו בקפיטליזם וזה עובד כבר 300 שנים. יתכן שאם אמריקה הייתה בוחרת בקומוניזם זה היה עובד עד היום, תלוי בניהול הדברים. לא משנה מה השיטה אשר נבחרה, הניהול הוא הקובע אם להצלחה או לכישלון. בכל שיטה יהיו משברים חולפים.
רחמים  |  26.03.16
34.
ניתוח פשטני ואווילי
קרל מרקס לא עבד יום אחד בחייו, ובוודאי שמעולם לא הקים וניהל עסק פרטי. לפיכך אין זה מפתיע שהוא כלל לא הבין כיצד עסקים עובדים, ושהפרשנות שלו למחזור העסקים הייתה פשטנית ואווילית. כן, זה נכון שכאשר ממציאים מוצר או טכנולוגיה חדשים אז ישנה תחרות מועטה ומתח הרווחים עשוי להיות גבוה (תחשבו על האייפון הראשון), וככל שיותר מתחרים מצטרפים לשוק המחיר יורד ומתח הרווחים עשוי להצטמצם (תחשבו על וואווי וכל שאר הסמארטפונים הסיניים). אבל זה אינו אומר שרמת ההשקעה של החברות צריכה לרדת, ושהמשק צריך לשקוע למיתון. הרי החברות מפתחות כל העת מוצרים חדשים, אשר מחליפים את הקיימים ומאפשרים להן להגדיל פעם נוספת את רווחיהן. באופן זה מחקר ויזמות מסוגלים תיאורטית לקיים את המשק הקפיטליסטי באופן מתמשך, וללא משברים כלכליים. הגורמים למיתון הם שונים בתכלית, ונובעים בראש ובראשונה מהפניית משאבים לענפים הלא-נכונים, בד"כ בעקבות התערבות ממשלתית כלשהי. כך למשל אם הבנק המרכזי מחליט להפחית את הריבית לשיעורים אפסיים, הדבר עשוי לעודד אזרחים לקחת הלוואות גדולות ולרכוש דירות שבכל סיטואציה אחרת לא היו מסוגלים להרשות לעצמם. בתחילה הדבר מייצר גאות בכלכלה, עקב הביקוש המוגבר לנדל"ן וכל המשרות שנוצרות בענף. אולם אם בשלב מסויים הריבית עולה חזרה לשיעורים נורמליים, לפתע הקונים לא מסוגלים להרשות לעצמם את תשלומי המשכנתה ושוק הדיור קורס. זה בדיוק מה שקרה בפיצוץ בועת הסאב פריים בארה"ב וזה בדיוק מה שעומד לקרות אצלנו בישראל בקרוב מאוד. אימוץ שיטות קומוניסטיות או סוציאליסטיות למיניהן לא יועיל על מנת להתמודד עם המשבר הכלכלי, משום שהוא מגביר באופן דרמטי את מעורבותן של הממשלות בכלכלה, דבר מה אשר חולל את המשבר מלכתחילה. באופן כללי, המחשבה כביכול אפשר להלאים תאגידים גדולים וכי הם ימשיכו לתפקד היטב היא מגוחכת לחלוטין. הנסיון מוכיח כי ארגונים ממשלתיים הם בלתי יעילים ומושחתים לפי הגדרה. היות והם אינם צריכים להתחרות בשוק החופשי, אין להם אינטרס אמיתי להתייעל ולהשתפר כל העת, והפוליטיקאים יכולים להיעזר בהם על מנת לחלק ג'ובים והטבות למקורביהם. ישנן סיבה טובה מדוע הרעיונות המרקסיסטיים הושלכו לפח הזבל של ההיסטוריה, והיא משום שהם נכשלו באופן כה מזהיר וספקטקולרי בכל מקום בו יושמו. עצם העובדה שאנחנו סובלים כיום ממצוקות שונות לא מצדיק פנייה לשיטה הכלכלית הגרועה ביותר שאי פעם נהגתה.
מבוא לקלקלה  |  26.03.16
לכל התגובות