הנחות לקיבוצים: חוסר צדק או פתרון יצירתי?

סוגיית הצדק החלוקתי נוגעת בבטן הרכה של החברה הישראלית על כל מגזריה וגווניה הייחודיים והשונים, ומעלה שאלות חשובות מבחינה משפטית, כלכלית, חברתית וציבורית.

צדק חלוקתי כביטוי לחלוקת העושר בחברה באופן שוויוני, מצריך לעתים חלוקה לא שוויונית של משאבים, כשהדבר מוצדק. המדינה מחויבת לספק גישה למשאבים בסיסיים חיוניים ברמה מינימלית של הזדמנויות, ולהעניק לכל אזרחיה את האמצעים שיאפשרו להם לחיות בכבוד.

הקיבוץ, בשל אופיו הייחודי, מחויב אף הוא להבטיח לכל חבריו את הצרכים הבסיסיים, לרבות מגורים.

פתרון יצירתי

לאחרונה אישר שר האוצר את החלטה 1447 שהתקבלה במועצת מקרקעי ישראל. החלטה זו מאפשרת לאגודת הקיבוץ לרכוש במרוכז את קרקעות הקיבוץ בתשלומים נמוכים לקופה הציבורית.

ההחלטה מפרטת שורה של תנאים וקריטריונים. בין היתר, הוחלט כי ברכישת זכויות המגורים בעסקה אחת, יופחת סכום התשלום בשיעור של 12% (נקבע בהחלטת מועצה 1380), וכן כי שיעור ההיוון על הקדמת התשלום ב-25 שנה יעמוד על 5%.

בגין זכויות המגורים לפי סוג המגרשים או יחידות הדיור הנרכשות על פי טבלה המצורפת להחלטה, תשלם אגודת הקיבוץ לדוגמא דמי היוון מופחתים (כ-33% מערך המגרש במקום 91%).

בטרם התקבלה ההחלטה, פנה פורום הקרקעות לצדק חלוקתי אל שר האוצר וקרא לו לא להיכנע לדרישות הקיבוצים.

בשונה מהפורום, אני סבורה כי תשלום דמי היוון בשיעור של 33% מערך המגרש, ושיעור היוון של 5% בהקדמת התשלום ב-25 שנה אינם פוגעים כשלעצמם בעקרון הצדק החלוקתי, ויש להתייחס להטבות אלו בראייה מערכתית כוללת לפתרון כלל המצוקות בכל המגזרים, ולא רק בקיבוץ.

עם זאת, בהחלט ראוי לבחון דיון מחדש בקביעה על שיעור ההפחתה מהתשלום העומד על 12%, ככל שהקיבוץ ירכוש את כלל זכויות הבנייה בעסקה אחת.

אילוסטרציה | צילום: אלעד גרשגורן

ההחלטה, שכאמור נחתמה לאחרונה, מחייבת את הקיבוץ להעניק לחבר הזכאי זכויות בחכירת משנה, כתחליף לשינוי קנייני בזכויות הקרקע. זהו פתרון המשמר את אופיו הייחודי של הקיבוץ ואת תכלית קיומו.החלטה זו מוסיפה על החלטות קודמות בכך שהיא מאפשרת לקיבוץ אוטונומיה בהתנהלות שבין החבר לקיבוץ ובהסדרת מערכת היחסים מולו – דבר המשקף את תכליתו של הקיבוץ.

כתנאי סף למימושה, ההחלטה מחייבת את הקיבוץ להסדיר את כל השימושים בקרקעות הקיבוץ תוך תקופה מוגדרת, כאשר הסדרה זו גוררת אחריה הזרמת כספים לא מבוטלים לקופת הרשות, באופן המממש ומיישם את האינטרס הציבורי הרחב ביחס לשימוש במקרקעין, בכל המגזרים כולם.

מרבית הקיבוצים סובלים מיחס נמוך בין מספר החברים בגיל העבודה לעומת החברים בגיל הפרישה, שגורר אחריו מצוקה כלכלית וקושי להתקיים מן המקורות הקיימים. קיבוץ המבקש לקלוט חברים בעלי כושר עבודה שיזרימו לו הכנסות חדשות, צריך לגבש תכנית להקמת בתי מגורים למשפחות הנקלטות, שיממנו בעצמן את עלויות הבנייה.

בשל אופיו הייחודי של הקיבוץ, עלויות הבנייה שמשקיעות המשפחות הנקלטות לחברוּת עומדות כהתחייבות או כמעין הלוואה שהן מעמידות לקיבוץ. במקרה שבו יעזבו את הקיבוץ, עלויות אלה יושבו למשפחות כשהן צמודות למדד.

שלא כמו בעסקאות רכישה ובנייה מחוץ לקיבוץ, הזכות הקניינית בבית המגורים נשארת של הקיבוץ, בעוד שלמשפחה נשמרת רק הזכות להתגורר בו. זאת בשונה מהליך של "שיוך" הדירות לחברי הקיבוץ, במסגרתו עוברת הזכות הקניינית לחבר.

ניתן להסתכל על הדבר כעל שני "מסלולים" המאפשרים פתרון למצוקות הקיבוץ, ובכך אף מקדמים את האינטרס הציבורי והחברתי. כל אחד מהמסלולים נושא בחובו תשלום לקופת הרשות, ובו גלומות הטבות והנחות על תשלום הזכויות בקרקע.

מכאן, שבהיבט הכלכלי המיטיב, ניתן לראות בהחלטה כמעין "פעולה קניינית נדחית", שכן במקרה בו יתבצע הליך שיוך, יצטרכו הקיבוץ או חבר הקיבוץ לשלם את תוספת ההיוון על הזכויות המועברות לקניינו.

קביעת הרשות שלפיה היתרי הבניה יינתנו רק אם הקיבוץ יממן את הבנייה בעצמו עשויה להביא לעצירה מוחלטת של תהליך הצמיחה הדמוגרפית בקיבוץ וקליטת חברים חדשים, מאחר שלמרבית הקיבוצים הזקוקים "להזרמת דם חדש וצעיר", אין את המקורות הדרושים לשם כך.

כמו כן, החלטת הרשות בעצמה עלולה ליצור חוסר איזון והיעדר צדק חלוקתי בין הקיבוצים המבוססים כלכלית לבין הקיבוצים החלשים יותר.

עמדת האגודה לצדק חלוקתי גורסת כי עצם סירוב הרשות להעניק היתרי בנייה אלא אם הקיבוץ יממן בעצמו את העלויות, נועד לשמור על הקניין הציבורי ולמנוע מתן הטבה כלכלית בלתי סבירה למגזר אחד באוכלוסייה.

לשלב ידיים

לטעמי, הפתרון המערכתי המיוחל יושג רק על ידי שילוב ידיים בין המגזרים השונים אל מול הרשות ובשיתוף איתה, תוך מתן מענה מתאים למצוקות השונות והייחודיות של כל מגזר ומגזר.

החלטת הרשות 1447 מהווה בעיניי פתרון יצירתי, נכון וראוי למצוקות הקיימות. כדאי להרחיב אותה בהתאמות הנדרשות ולהחילה גם על מצוקות של מגזרים נוספים.

יחד עם זאת, לדעתי יש להפחית את שיעור ההפחתה בתשלום ביחס לרכישת הזכויות בהינף אחד (בעסקה אחת), וכן להפחית את שיעור ההיוון לכדי 3.5%-4.5%, כך שחלוקת העושר בחברה אכן תהיה הוגנת, כשהדבר מצדיק חלוקה לא שוויונית של משאבים.

* עורכת דין מרים אברמוביץ אזולאי עוסקת במשפט אזרחי ודיני משפחה

** המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחברת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.

באדיבות אתר המשפט הישראלי "פסקדין"