צילום: אלעד גרשגורן , אלכס קולומויסקי
חקר ביצועים: השבוע של בג"ץ הגז, קופת גמל להשקעה ובינה מלאכותית
שותפויות הגז מתרעמות על פסיקת בג"ץ, נדחה חוק קופת גמל להשקעה, ההתנגדויות להגבלות השכר, המשבר הכלכלי מחריף ברוסיה והרובוטית שהידרדרה
מתווה הגז
פסקה מהמקפצה
פסקת היציבות במתווה הגז היא אירוניה עצובה. במשך עשרות שנים הממשלה לא עשתה דבר כדי להסדיר את משק הגז והעדיפה להשאיר את העבודה לפקיד שאחראי לתחרות, שיארגן איכשהו את כל העניין הטורדני הזה של האנרגיה הלאומית. כשהממשלה התחילה סוף סוף לזוז היא יצאה לחצי שנת דיונים שבסופם החליטה שזה מעייף, והתנדבה לא לגעת בזה יותר למשך עשר שנים. המדיניות הרשלנית נהפכה להתחייבות רשמית. שופטי בג"ץ לא האמינו: מילא פרטאץ', אבל בשחור על גבי לבן? "בפשטות: אין בסמכותה של הממשלה להחליט שלא להחליט", פסק אליקים רובינשטיין — ויותר משדיבר על פסקה אחת, סיכם תרבות שלטונית שלמה, ששום בג"ץ, מבקר מדינה ואפילו מחאה ציבורית לא יכולים לה.
אורי תובל
תשובה
כולנו רוצים יציבות
לא נעים להודות, אבל יש לי קצת סימפטיה לחברות הגז. בסוף היום, מה הן כבר רוצות? פסקת יציבות. זה הרי רצון אנושי בסיסי ביותר, הרצון לקצת יציבות. יציבות בריאותית, נפשית, זוגית, תעסוקתית, מדינית, ביטחונית, פנסיונית. גם אני הייתי שמח לפסקת יציבות. תכלס, הייתי מסתפק אפילו במשפט יציבות. אפילו במילת יציבות. משהו כמו "תירגע", או "סמוך", או "שוקולד". והרי כל החיים אנחנו משלמים תמורת יציבות: בפחות חופש, בפחות סיפוק, בעבודה מתגמלת פחות, בבן זוג יפה פחות. אנחנו מבינים שליציבות יש מחיר. אבל יצחק תשובה וחבריו רוצים את כל היציבות הזאת בחינם. זה כבר ממש חצוף. רוצים יציבות? שלמו.
שאול אמסטרדמסקי
סולברג
רק ההתחלה
על דעת המיעוט בבג"ץ הגז חתום השופט נעם סולברג, שדחה את העתירות וקבע שהמתווה כשר, על כל חלקיו וסעיפיו. סולברג הוא שופט ראוי, ועמדת המיעוט שכתב היתה מנומקת ומבוססת היטב. אבל הוא בעיקר נודע כמינוי המובהק הראשון של הימין הפוליטי, זה שעורר התנגדות של הנשיאה דאז דורית ביניש, זה שאמור לסמל את ראשית מהפכת הנגד, את סוף האקטיביזם השיפוטי. השבוע הוכח שסולברג אחד לא מספיק. הוא אמנם סיפק את הסחורה, אך נותר בבדידות מזהרת, כמו מסמן לשרת המשפטים איילת שקד את המשימה הבאה: להשחיל עוד כמה סולברגים לעליון בסבב המינויים הקרוב, בשנה הבאה.
משה גורלי
האוזר
איזהו עשיר
יו"ר רשות ניירות ערך פרופ' שמואל האוזר גייס השבוע כמה ח"כים כדי לטרפד את חוק קופת גמל להשקעה. החוק הציע חיסכון חדש, גמיש ופטור ממס, והוא מוגבל להפקדות של עד 100 אלף שקל בשנה, כדי לא להיהפך ללהיט של מתכנני מס. האוזר טען ש־100 אלף שקל הם תקרה גבוהה מדי, ושהקופה תשרת את העשירים. כך הוא מתעלם ממצבם של אלה שמצליחים לחסוך קצת, ומחפשים השקעה סבירה בעולם של ריבית אפסית ומחירי נדל"ן מזנקים. למשל, זוגות צעירים עם כספי החתונה, או מי שעובד קשה ומצליח לשים קצת בצד; דירה הרי אי אפשר לקנות עם זה. מבחינת האוזר, כל אלה "עשירים" שלא ראוי לאפשר להם אפיק השקעה שיניב איזו תשואה על החסכונות שלהם. כך הרצון הפופוליסטי של ח"כים להירשם כמי שעוזרים ל"חלשים" ולא ל"עשירים" מפספס, שוב, מעמד ביניים שלם.
רחלי בינדמן
סער
בוחש עם החודק
עו"ד דוד חודק עלה השבוע למתקפה נגד ההגבלות המתוכננות על שכר הבכירים במגזר הפיננסי, מצויד בחוות דעת מנומקת ומלומדת, שהפגינה בקיאות מרשימה מאוד בדקויות מינהלתיות ובנבכי הביורוקרטיה של הכנסת ומנגנוניה. עורכי דין הרי אלופים בזה, וחודק הוא אחד מאנשי המקצוע המובילים כאן. אבל הוא לא לבד: לפני קצת יותר משנה גויס למשרדו, על תקן יועץ, השר לשעבר גדעון סער, מהפוליטיקאים המשופשפים בארץ, מומחה גדול בעצמו לדקויות של מאחורי הקלעים. סער הוא אמנם חבר קרוב של שר האוצר משה כחלון, המחבק הנוכחי של הגבלת שכר הבכירים, אבל לפי ההערכות הוא גם שוקד על הכשרת הקרקע לחזרתו לפוליטיקה, ובגדול. בינתיים, מתברר, הוא יכול לקחת את כל הניסיון שלו כדי לבחוש מבחוץ.
גלית חמי
פינקווש
עם תג מחיר
בין התדמית המיוחלת למציאות העגומה תמיד משתרע פער. לפעמים הפער נקרא גרינווש — הניסיון להתכסות בתדמית של דאגה לסביבה כדי להסתיר מציאות מזהמת; לפעמים פינקווש — פסאדה של זכויות לקהילת הלהט"ב המסתירה מציאות של אפליה. אבל רק לעתים יש לפער הזה תג מחיר כל כך מפורש כפי שהוצמד לו השבוע, כשהממשלה, זו שנלחמת בעוז בחוקים למען הלהט"ב, הודיעה כי תשקיע השנה 11 מיליון שקל בפרסום ישראל כמוקד לתיירות גאה ומעצמה ליברלית. בעבר, לשם השוואה, התקציב היה מיליון שקל; ולהשוואה יותר חשובה: המימון שמעניקה המדינה לארגונים שפועלים בשטח למען להט"בים — אלה שדואגים לבני נוער שנזרקו מהבית, או לחולי איידס, למשל — מסתכם ב־1.3 מיליון שקל בשנה. 10 מיליון שקל הבדל בין כמה שווה להשקיע בתדמית העולמית לכמה שווה להשקיע במציאות ובבני האדם שמרכיבים אותה.
עמרי מילמן
רוסיה
מוכר, מוכר מדי
לפי תחזית קרן המטבע, כלכלת רוסיה תמשיך להתכווץ השנה; מספר העניים זינק מ־16 מיליון ל־20 מיליון; והשכר נשחק ב־10% בשנה האחרונה. אפילו השלטון מבין שיש כאן בעיה: בשבוע שעבר אמר ראש הממשלה דמיטרי מדבדב שהפער בין יוקר המחיה לשכר המינימום גבוה מאוד "והאנשים מודאגים", והשבוע הכריז על העלאת השכר ב־20%. ההעלאה הזאת מתווספת להעלאה של 4% שנכנסה לתוקף בינואר, אבל גם אחרי שתיהן שכר המינימום יסתכם ב־7,500 רובל בחודש, 109 דולר בלבד. והפופולריות של הנשיא ולדימיר פוטין לא ממש נפגעת. נתונים כלכליים מטרידים, צעדים חדים של הממשל, מנהיג שאין לגעת בו — הכלכלה, יותר מהכל, מוכיחה שרוסיה מעולם לא הצליחה להשתחרר מהעידן הקודם.
תמר טוניק
בינה מלאכותית
מוקפת בטמטום
מיקרוסופט שלחה את תוכנת הבינה המלאכותית Tay, שמדמה נערה מתבגרת, לדבר עם גולשי טוויטר. התוצאה: הם לימדו אותה שהשואה לא התרחשה ושאובמה הוא קוף, והיא הוסרה מהרשת בזריזות. בסין בוט כזה פועל כבר שנה וחצי, ללא בעיות מיוחדות. ההבדל הוא לא רק באלגוריתם, אלא גם בתרבות: הרשת הסינית מצונזרת, וגולשים שמביעים דעות "בעייתיות" בעיני המשטר מושתקים ואף מסתכנים. בסרטי המדע הבדיוני היה נהוג להציג את הרובוטים כתרבות נפרדת, אוניברסלית ועליונה. המקרה הנוכחי מעיד שבמציאות ההפך הוא הנכון: הבינה המלאכותית הופכת את האלגוריתמים לדומים יותר לבני אדם, ובני אדם גדלים בתוך תרבות, לא בתוך מפעל.
דור צח
תגובה אחת לכתיבת תגובה