השנה היפה של נועה

יש מוזיקה שתיאור ניטרלי שלה יכול להרוג. מה הם מנגנים? אינדי פופ כזה, הרבה גיטרות; או: יש לה קול חם וצלול והיא מנגנת על אקוסטית. מילים עמומות שאמנם מסבירות משהו, אבל בעיקר מכסות על העיקר - זה טוב? זה נוגע?

זו ההרגשה מהאזנות נשנות לאלבום הבכורה של נועה בלחסן. למוזיקה של בלחסן יש רובד חיצוני שיכול להתאים לכל מיני הגדרות עצלניות של מבקרים - פולק, אינדי פולק, רוק נשי מהורהר וקללות דומות. אבל הסיפור האמיתי נמצא ברובד הפנימי של המוזיקה הזו. הקול החם והעמוק, מיומנות ההלחנה הכובשת, ואפילו הכריזמה בהגשה לא היו שווים דבר אם לנועה בלחסן לא היה הניצוץ שהופך פריטה על גיטרה אקוסטית לצריבה על לוח לבו של המאזין.

לבלחסן כבר יש מורשת מרשימה - היא בת דודתו של גבריאל בלחסן המנוח, אמן אמיץ וגיטריסט מרהיב שחתום על אלבומי מופת כמו "עתיד" ו"השנים היפות של גבריאל", שלא לדבר על תרומתו לצליל של להקת אלג'יר.

 

מקום נפרד למילים

האזנה לחומרים של גבריאל דמתה לטקס היטהרות. העברית שלו היתה חצובה באבני בזלת ובקולו תוכחה ומרירות של נביא מול המון סרבן.

המורשת הזו ניכרת היטב גם אצל נועה. הטקסטים שלה יונקים מאותה פיסת מדבר ארצישראלית. שורות כמו "מי האדמה שנשארת מתחת / חשודה מפרח בכל עונות האיבה" נשמעות כמו משהו שגבריאל היה מחבק בהבנה. אין זה אומר שמדובר במניירה, להפך. לנועה בלחסן יש מקום נפרד ומובחן ורגישות אחרת למילים. למשל כשהיא בוחרת לשיר טקסטים של אחרים. את המילים של "מדבר שומם" כתב אחיה נדב, ששמר על הטון הבלחסני. אבל הבחירה שלה לשיר את "להקת זאבים" שכתבה נורית זרחי ואת "מה חיפשתי" של אגי משעול חושפת לא רק מיומנות הלחנה נדירה, אלא גם ממחישה את עומק הכישרון שלה כזמרת מבצעת.

הלחנת שירה "מודרנית" אינה מלאכה פשוטה. מוזיקאי שניגש לשיר נטול חריזה ועם שורות שנשברות באופן לא צפוי נדרש להרבה יותר ממי ששולף מהמדף את אלתרמן שנשמע לכל כללי המשקל והחרוז. קורין אלאל היא האסוציאציה המתבקשת כשחושבים על מוזיקאית בעלת יכולת דומה.

נדמה שבשני המקרים מדובר במצפן מילולי פנימי שגם מכתיב את הגישה בנגינה. ואולי זה משום שבלחסן עצמה כותבת טקסטים שיכולים להיחשב שירה. למשל, "ואיך מתחת לכל הענן הזה / השמחה נוזלת אל פתחי הביבים" (מתוך "לפחות היה"); או "אני במרחק צעד קטן בזמן / לפני כל ההתמכרויות הכי גדולות / מרחק אהבה אילמת מהפה שלך" (מתוך "אדם חופשי").

 

מקיימת את ההבטחה

מנגד, הלחנים של בלחסן אינם תובעניים או דיסוננסיים כמו חלק מאלה של גבריאל, מה שאומר שהם ידידותיים גם למאזינים האקראיים ברדיו. "שיר ערש" או "עוד סימן" יכולים לתפוס את האוזן דווקא משום שהעוצמה שלהם מכילה אפקט מושהה. אחרי כמה האזנות קשה להבין איך אפשר בלעדיה.

את האלבום הפיקה רונית שחר שגם עיבדה את השירים. החיבור בין נאמנת גלגלצ בדימוס למורשת בלחסן עובד היטב, בעיקר משום ששחר הקפידה לעטוף את המוזיקה בעדינות. על המיקס נשמעות שתי גיטרות אקוסטיות, אבל חשמלית אחת. התוספות של כינור (אדם מדר) ועוד (עמנואל בלחסן) מחזקות את האוריינטציה הטבעית של השירים. נועה בלחסן היא רוקרית. זה לא אומר שהיא חייבת רק פידבקים ודיסטורשן כדי שנרגיש את זה. אלבום ראשון הוא קודם כל הבטחה, ובלחסן גם מקיימת. לכן נשאר לחכות לאלבום הבא (ובינתיים גם הגעה להופעה תהיה פעולה מומלצת).