החול והים

השמלה היפהפייה הזאת, עם המחוך העשוי מקלעת של מסגרות רבועות מצדפת פנינה (פרלמוטר), שאליה מלופף משי חום שקולח כאשד מתחת לקו החזה; השמלה הזאת, שמתמצתת באופן חד וברור וחזק את הפשטות שבגאונות או את הגאונות שבפשטות — מזכירה לי מקום. מקום באמצע שומקום, מהסוג שעוצרים בו עם האוטובוס בטיול השנתי. הדלת נפתחת, יורדים, ובבת אחת הרוח עוטפת חמה ויבשה, החול נסדק תחת הסוליות, חלוקי הנחל חמימים וחלקים, עץ סחוף רוח נוטה לסלע שהגשם פיסל בו קימורים ושקעים. מקום שהוא ארץ לא נודעת, צרובה לנו ברשתית העין ובנשמה מטיולים למצדה ומערות קומראן, עין גדי וירושלים.

בשמלה הזאת, שפיני לייטרסדורף עיצבה למשכית בסוף שנות ה־60, משתקף המדבר שפעם היה בו ים. שרידי צדפים טמונים בחול, שיני כריש בסלע. משהו מאופיו הדו־קוטבי של המקום המשוגע שאנו חיים בו נמתח גם בין הנוקשות הבוהקת של החלק העליון לזרימה הקלילה של קפלי המשי סביב הגוף. מקלעת ריבועי הצדף, המחוברים זה לזה בשרוכים, לוקחת אותי אחורה, לזמנים שבהם הסתובבו פה חיילים רומאים במגיני עור. קפלי המשי מעיפים אותי רחוק יותר, לטוגה היוונית.

"לבי היה לזמנים שבהם לא היו גבולות באזור הים התיכון. ראית את הטוגה השחורה שלי. הטוגה השחורה היא יוונית, מהזמן שבו לא היו גבולות", אמרה לייטרסדורף לאמנית ג'ניפר בר לב בשיחה שהתפרסמה בקטלוג "פיני לייטרסדורף מעצבת אופנה ישראלית", לכבוד רטרוספקטיבה שנערכה לה ב־1983 במוזיאון תל אביב.

ראיתי אז את השמלה, וגם את המעצבת עצמה שבאה להרצות על עבודתה: אשה של פרטים וחוש לאיכויות נדירות, אמנית בכל הווייתה. וגם מיששתי: את הצדף, את המשי. בהזדמנויות ובתערוכות שונות במשך השנים ראיתי את היצירה המוגמרת, את השמלה המרגשת הזאת.

אין לי מושג מה עבר ללייטרסדורף בראש כשהיא ליפפה את הבד לריבועי המחוך, כשבחרה דווקא במשי בגוון חום, כשוויתרה כמעט לגמרי על תפרים. האם היתה מודעת לצד הפרימיטיבי, השורשי, שבחיבור החומרים דווקא על ידי קשירת שרוכים וליפוף בדים במקום בתפירה רגילה? ואולי היתה זו האמנית העכשווית שבה, שפתרה חידת חיבור של חומרים על פי תפישת העיצוב המודרני, באופן הטבעי והפשוט ביותר?

ליפוף וקשירה, צדף ומשי, טבע ונוף, עם וארצו. בקטלוג המרתק של תערוכה שערך דוד טרטקובר יש ציטוט מפיה של לייטרסדורף מראיון שפורסם ב"העולם הזה" ב־1955: "אי אפשר ומגוחך להעתיק בארץ את אופנת המערב. אצלנו אקלים אחר, אור אחר, כל זה דורש חומרים וצבעים שונים מאשר באירופה. האופנה הצברית צריכה להיות שילוב של פשטות צברית, ססגוניות מזרחית וטכניקה התפירה המערבית. מה שבאמת העסיק אותי היה להחיות את הלבוש הים תיכוני. יש לי אינסטינקט פרימיטיבי לחומרים טבעיים: תחושה של חדוות יצירה ממלאת אותי רק כשאני משתמשת בחומרים טבעיים".

לייטרסדורף יצרה שמלה שכולה השראה מקומית. היא היתה פתוחה לספוג את האור, הטבע החדש, הפראי, השונה כל כך מנוף ילדותה בהונגריה, וגם את רוח התקופה - בשיתוף הפעולה עם רות דיין ובחזון "משכית", כפי שהיטיב לנסח באותו קטלוג טרטקובר: "יצירתו של הדימוי הישראלי באמצע שנות ה־50 נעשית על ידי חיפוש שורשיו ההיסטוריים: המחקר הארכיאולוגי נמצא בתנופה, רכישת מגילות ים המלח והבאתן ארצה קושרות את ההווה של המדינה הצעירה לעברה ההיסטורי. ישראל מציגה עצמה לעולם כארץ התנ"ך".

וכך, בעוד היא מלאה בהשראה מהמקום, היתה פיני לייטרסדורף מקור להשראה בלתי נדלה בעצמה. כי רק מי שפתוח לקבל השראה יכול לעורר אותה באחרים.