ביקורת הצגה: חוף דייטונה, בית ליסין

תיאטרון בית ליסין מעלה את מחזהו של אוליבר קוטון בתרגום יוסף אל־דרור ובבימוי אלון אופיר, שגם אחראי על המוזיקה. עם אבי אוריה, לאורה ריבלין ורפי תבור.

המחזה מתרחש באמצע שנות השמונים של המאה הקודמת בניו יורק. אלי וג'ו (ריבלין ותבור), זוג גמלאים ניצולי שואה, מתכוננים לתחרות ריקודים סלוניים שבה הם משתתפים מדי שנה, כאשר לפתע מגיע בילי (אוריה) אחיו של ג'ו, שנעלם מחייהם 30 שנה לפני כן והשאיר אותם עם החובות של העסק המשותף. הוא נוחת בהפתעה גמורה היישר מחופשה בחוף דייטונה, מספר סיפור הזוי ומפתיע, ומבקש מהם גיבוי ומקלט מפני המשטרה שבעקבותיו. כניסתו הפתאומית לשגרת חייהם מפרה את האיזון ופותחת את פצעי העבר.

השחקנים על הבמה. מפיחים חיים בדמויות | צילום: כפיר בולוטין

דבר המבקרת: המחזה אינו חף מבעיות, לא מספיק מפותח ולרגעים אף מתיש (קוטון עצמו מעיד שהוא שחקן שכותב ולא מחזאי), אך אי אפשר להתעלם מתצוגת המשחק המרהיבה של שלושת השחקנים בבימויו המוקפד של אופיר. שלושת שועלי הבמה הוותיקים מפיחים חיים בדמויות ומחפים על חסרונותיו של המחזה. ריבלין מצוינת כאלי שבחרה להשאיר את העבר מאחור, ובהתנהגות ובדיבור קרים ונטולי רגש לכאורה היא מצליחה להגיע לכל הרבדים של הדמות. לצדה תבור הנפלא שעובר בהצלחה את השינוי ההדרגתי שחל בדמותו של ג'ו, מכעס לניסיון לחשוף צד אמפתי. אוריה שמשתבח מתפקיד לתפקיד מרשים בדמותו של בילי ולמרות סיפורו ההזוי משדר אמינות.