סוד גלוי: דעיכתן של האפליקציות האנונימיות

לחישה חסרת אחריות

לפני כשנתיים בערך, האפליקציות הנחשבות ביותר היו Whisper, Secret ודומיהן. אתרי טכנולוגיה גמרו עליהן את ההלל: אמרו שהן הדבר החם ביותר מאז פורסקוור. היום, כבר לא כל כך.

העיקרון שלהן היה פשוט: אנשים יוכלו לכתוב את מה שהם רוצים וכל המידע יתפרסם באופן אנונימי. עם הסרת האחריות יוסרו גם העכבות, אמר ההיגיון שמאחורי התכנית, ואז נקבל תוכן חדש ונועז ואנשים יתאהבו בו.

לזמן קצר זה עבד. אנשים פתחו חשבונות כדי לראות מה זה לעזאזל, ולעתים גם מחשש שכותבים עליהם מאחורי גבם. היום, עם זאת, רוב האפליקציות האלה חוות דעיכה מובהקת בתעבורה שלהן ובמספר המשתמשים שלהן. אני בכוונה לא מוסיף "דעיכה בתזרים המזומנים שלהן" כי ספק אם אי פעם היה כזה. תזרים מזומנים זה כל כך 1990.

למה הן דועכות? כי זה מה שקורה לכל גימיק. הוא מתאדה, ואז אתה צריך לתת לאנשים שהשתמשו בו סיבה להישאר. פייסבוק וטוויטר בונות סוג של קהילה, וקהילה כזו מתאפשרת רק כאשר אתה יודע עם מי אתה מדבר – לפחות עם איזו פרסונה אתה מדבר. כשכל אדם יכול לכתוב בשם בדוי, כשכל אחד יכול להתחזות למישהו אחר, אין אפשרות לבנות קהילה. אז כשהגימיק מיצה את עצמו, גם השירות שלך הופך ללא רלוונטי. במקרה הטוב הוא עוד אפליקציה שהמשתמש לא פותח.

לא נורא.

המלחמה המקוונת נגד נשים נמשכת

"הגרדיאן" הבריטי יצא הבוקר במאמר מערכת חריג, שבו הוא קורא להלחם בבריונות הרשת ובהטלת האימה, שהפכו לסממנים של חלק מהרשת. מטבע הדברים, הבריונות מופנית כלפי החלקים החלשים יותר בחברה, בדגש על נשים וקבוצות מיעוטים.

יותר מדי גברברים רואים את המרחב הדיגיטלי – בין אם מדובר ברשת, בין אם מדובר במשחקי מחשב – כמשהו שניתן להם בירושה ושנשים הן לא רצויות בו, לכל היותר נסבלות. היכולת לשלוח מסרונים אנונימיים מאפשרת להם לעבור במהירות לבריונות ואיומים באלימות, רצח ועוד. כל פעיל שמאל בישראל כבר מכיר את ה"שיאנסו אותך אלף סודנים", סיסמת הקרב של הימין היהודי, אבל נשים בבריטניה מדווחות על איומים של ממש, על מאות ואלפי הטרדות. המשטרה במדינה עושה מאמצים כבירים, ואפילו רשמה כמה הצלחות, אבל מדווחת שהיא מוצפת ולא מסוגלת לטפל בכל המקרים.

מסן פרנסיסקו מתקבלים דיווחים על התקפות בלתי פוסקות על העמודים של ארגון Black Lives Matter, התקפות שכוללות איחולי רצח, סמלי קו קלוקס קלאן, צלבים בוערים, וכמובן התקפות אישיות על הנשים שבקרב הפעילים.

הבעיה פה היא התפיסה המיושנת שיש הבדל בין החיים המקוונים ובין החיים "האמיתיים." מזמן אין. בריונים שהיו מאיימים עשרות פעמים היו זוכים לטיפול מהיר ותקיף של רשויות החוק, אם האיומים שלהם היו פנים אל פנים. משום מה, הודעות מאיימות לא מקבלות את אותו היחס. כולנו חיים עכשיו ברשת חלק ניכר מהזמן שלנו, והרשויות צריכות להתאים את עצמן. בינתיים זה לא קורה.

טעות מיפוי, והחיים שלך הלכו

יש חווה קטנה ופסטורלית באמצע שום מקום בקנזס, שעה מוויצ'יטה, שנמצאת במרחק שעתיים נסיעה מהמרכז הגיאוגרפי המדויק של ארצות הברית. והתושבים שלה מוצאים את עצמם תחת הטרדות בלתי פוסקות בעשור האחרון. סוכני FBI, מרשלים פדרליים, גובי מסים של מס הכנסה, שוטרים שמחפשים ילדים אבודים, אמבולנסים שמחפשים אנשים התאבדותיים, וטורנדו.

טוב, הטורנדו כנראה מקומי.

מה קרה? ובכן, חברת מיפוי דיגיטלית בשם MaxMind החליטה בשנת 2002 לספק לכל מאן דבעי מידע על המיקום הגיאוגרפי של כתובות IP. אבל הטכנולוגיה לא מאפשרת מיפוי מדויק של כתובות איי פי. הדיוק המקסימלי הוא בניין. הפחות מקסימלי הוא מדינה. אבל, לפעמים, החברה צריכה לתת ציון שהיא לא יודעת איפה בעצם נמצא ה-IP. אז היא החליטה לתת כתובת IP של מרכז ארה"ב כדי לציין את זה.

אתם מתחילים לראות לאיפה זה הולך.

המספר שמייצג את הנ.צ. המדויק של הצנטרום של הפיילה של ארה"ב מכוער למדי: 39.8333333 על 98.585522. במקסמיינד החליטו לעגל אותו ל-38.0000 על 97.0000. בדיוק על החווה המסכנה הזו.

אז בכל פעם שהחברה נאלצה בעשור האחרון להודיע על כתובת IP שהיא לא יודעת איפה היא בעצם, היא כיוונה את כולם לחווה. יש כרגע לא פחות מ-600 מיליון כתובת IP (!) שמשויכות אליה. אנשים שנעדרים, בריונים, נוכלי רשת וסתם לוזרים. כולם, כמסתבר, נמצאים בחווה הזו.

התוצאה היא שהחיים של המקומיים הפכו לסיוט. חיפוש אחרי הכתובת מגלה שהיא קשורה לכל סוג של פעילות פלילית או פעילות לא סימפטית שאפשר להעלות על הדעת. השריף המקומי נאלץ להתערב ולשים שלט שדורש מאנשים לא להתקרב למקום.

מחברת מקסמיינד נמסר שהיא לא היתה מודעת לבעיה עד שעיתונאי עלה עליה ושהיא מתכוונת לטפל בנושא בהקדם, על כל פנים לפני שבעלי החווה ישכרו עורך דין ויגישו את התביעה של החיים.

קצרצרים

1. חדשות טובות, לשם שינוי: נוזקת הכופר Petya גררה דאגה ניכרת בקרב מומחי אבטחה, שחששו שהיא עשויה להפוך מתופעה מוגבלת למגפה. היא מתוחכמת יחסית כי היא מצפינה את קובץ ה-boot הראשי של המשתמש ואז דורשת כופר. חוקר אבטחה מצא דרך לדפוק את הדופקה: היא לא פשוטה, אבל היא מאפשרת לפרוץ את ההצפנה ולהחזיר לקורבן את המחשב שלו.

2. נוהגים ושולחים מסרונים? החוק עדיין מפגר בנושא אבל המשטרה האמריקאית לוקחת אותו לידיים. שוטרים בארה"ב החלו להגיע לזירת תאונה עם כלי שמכונה לא רשמית ה-textualizer, שמטרתו היא לבחון האם הנהגים המעורבים בתאונה שלחו מסרונים בזמן התאונה או סמוך אליה. הם צריכים את המכשיר שלך בשביל זה, כמובן. אתה לא חייב לתת להם אותו, אבל אז אתה מאבד את רישיון הנהיגה שלך. המשטרה טוענת שאין כאן חיפוש שמצריך צו כי האפליקציה שלהם לא בודקת כלום פרט לשאלה האם המכשיר שלח מסרונים בזמן התאונה.

3. יאהו מנסה נואשות למצוא מישהו שיסכים לשלם עבורה, והדיבור החם כרגע הוא על כך ש"הדיילי מייל" – ה"ישראל היום" של בריטניה – שוקל לקנות את החברה. השאלה היא למה לעזאזל שמישהו יטביע כסף טוב על יאהו. מתי שמעתם על מוצר חדש ומלהיב של יאהו? על שירות יוצא דופן שלה? הפעם האחרונה שאני זוכר משהו כזה היתה Fire Eagle – ויאהו סגרו אותו ב-2013 אחרי שהנשר התחוור כאפרוח נטול נוצות. כן, ליאהו יש עדיין המון משתמשים בארה"ב, אבל המספר שלהם יורד במהירות והיא לא מצליחה להחזיר אותם. מספרים שפורסמו בשנים האחרונות מעידים על כך שללא הנכסים שלה ביאהו יפן ובעליבאבא, יאהו לא שווה בעצם כלום. אז למה?

4. איך נראים החיים בלי גוגל, פייסבוק וטוויטר? כתבת טכנולוגית של סינט נסעה לסין לפגישות. היא ידעה על חומת האש הגדולה והיא באה מוכנה: היא הכינה לא פחות משלושה חשבונות VPN שונים. הבעיה: אף אחד מהם לא עובד. התקשורת היחידה שיש לה עם העולם היא באמצעות מיקרוסופט אקסצ'יינג', כי ג'ימייל לא עובד שם (פייסבוק וטוויטר אסורים ממילא.) ככה נראים החיים של יותר ממיליארד סינים כל יום.

5. אלון מאסק, מיליארדר זחוח, זרח מנחת כשהרקטה שלו הצליחה סוף סוף לנחות בלי להתפוצץ. הישג מרשים, אכן: צעד קטן למין האנושי אבל צעד גדול למיליארדר. אבל יש פה בעיה קטנה. בניגוד לנטייה לייחס כל הצלחה כזו לקפיטליזם ויזמות, מאסק נשען פה על 50 שנה של עבודה של נאס"א, ארגון שממומן בכספי ציבור – ושוכח לציין שנאס"א העבירה לו 1.6 מיליארד דולר בכספי ציבור לפני כמה שנים, כסף שבלעדיו החברה שלו היתה מתרסקת. לא לשכוח.