צילום: אלבטרוס צילומי אוויר
בדיקת כלכליסט
זו רק ההתחלה: תמלוגי־העל מתמר ינסקו ל־80 מיליון דולר בשנת 2017
תמלוגי־על של 37 מיליון דולר שקיבלו בעלי השליטה במאגר תמר ב־2015 יותר מיוכפלו בשנה הבאה; המחסור בגז והמונופול הקיים עלו בשנה החולפת כחצי מיליארד שקל שגולגלו לחשבונות החשמל של הציבור; צלילת עומק לדו"חות של שותפויות הגז ושל חברת החשמל חושפת את הבורות של מתווה הגז ואת אוזלת היד של הממשלה
החל מ־2017, יותר מ־80 מיליון דולר בשנה יהוו דמי ניהול סמויים לבעלי השליטה בשותפויות הגז הישראליות. איך? כלי פשוט שמרפד את כיסיהם — תמלוגי־העל. זהו אחוז מההכנסות שמבטיח כי בעל השליטה (השותף הכללי, בלי קשר להיקף אחזקתו ביחידות השתתפות) יקבל מרווחי המאגרים נתח גדול בהרבה מזה שמקבל הציבור שמחזיק ביה"ש (השותף המוגבל).
קראו עוד בכלכליסט
בשנת 2015 קיבלו בעלי השליטה בתמר תמלוגי־על של 36.7 מיליון דולר: 25.1 מיליון דולר לישראמק אינק , 6.5 מיליון דולר לכהן פיתוח, 5.06 מיליון דולר לדלק אנרגיה. לכך יש להוסיף תמלוגי־על של כ־10 מיליון דולר שהגיעו לצדדים שלישיים.
תמלוגים דומים עתידים להתקבל ב־2016, ואילו ב־2017 תמלוגי־העל לבעלי השליטה צפויים לנסוק ליותר מ־80 מיליון דולר בשנה. זאת משום שעד אז מאגר תמר צפוי לכסות את ההשקעה בו, ושיעורי תמלוגי־העל שיועברו לבעלי השליטה מדלק קידוחים ומישראמקו יעלו ל־13% ול־9.5% מההכנסות בהתאמה (לעומת 3% ו־5.35% בהתאמה). שיעור תמלוג־העל מאבנר יישאר 6%.
בתחילת 2015 חוקקה הכנסת תיקון לחוק השותפויות אך תמלוגי־העל הוחרגו מתחום עסקאות בעלי עניין. לכן התיקון לא מונע את המשך העברתם מהציבור, המחזיק ביה"ש של שותפויות הגז, לבעלי השליטה בהן.
בפרוטוקולים של הדיון על החוק בוועדת הכספים הבטיחו עורכי הדין המייצגים את בעלי השליטה כי תמלוגי־העל יוחרגו. בכך הם הפכו את התמלוגים לעובדה מוגמרת, בלתי ניתנת לערעור.
העיוות הזה פתיר — נדרשת רק חקיקה. אבל חברי הכנסת לא באמת שומרים על האינטרסים של הציבור ולא מתעניינים בדמי ניהול מופרזים של עשרות מיליוני דולרים בשנה. הרשלנות הזו של חברי הכנסת מונעת החזרה בערך של כמיליארד שקל מבעלי השליטה — יצחק תשובה בדלק, חיים צוף בישראמקו וכנראה גם קובי מימון — לפנסיות של הציבור ולתיק ההשקעות שלו.
פסקת היציבות: בגזר של המתווה איש לא נוגע, המקל רק הפך לעלוב יותר
פסקה אחת במתווה הגז הרעימה את בג"ץ. על פי הפסקה, שעניינה יציבות, המדינה מתחייבת שלא לשנות נושאים מהותיים במשק הגז במשך עשר שנים — בתחומי המיסוי, יצוא הגז והבעלות על המאגרים — ולמעשה כובלת את רגליהן וידיהן של הממשלות הבאות.
בג"ץ דחה בשבוע שעבר את פסקת היציבות במתווה, אלא שהתוצאה עקומה: המדינה עדיין מחויבת למתווה למעט פסקה זו, אך אם נובל אנרג'י לא תעמוד בלוח הזמנים לפיתוח לווייתן, החברה תוכל לטעון שהיא לא מחויבת למתווה בגלל הפסקה שנפסלה. כך, נובל תמשיך ליהנות מהמעמד המונופוליסטי של מאגר תמר, בזמן שההתקדמות בפיתוח לווייתן יהיה לפי האינטרס שלה. אזרחי ישראל אוכלים את הדגים הסרוחים של המונופול, ובה בעת נשארים רעבים בהיעדר הבטחה לפיתוח מהיר של לווייתן.
עיקר מתווה הגז היה לתת "גזר" לנובל ולדלק: אף שתמר הוא מונופול, המדינה לא תגביל את המחיר בחוזים קיימים למכירת גז, כולל החוזה הבעייתי לחברת החשמל; חוזים חדשים יוצמדו למחיר בחוזים הקיימים. מנגד, ישנו "מקל": נובל ודלק התחייבו לפתח את לווייתן ולחבר אותו לישראל בתוך ארבע שנים מאישור המתווה.
בגזר איש לא נוגע, כי הממשלה חוששת מפיקוח יזום על מחירים. והמקל? כעת הוא אפילו חלש יותר מזה שבמתווה, שממילא היה רעוע בהיעדר סנקציות ברורות נוכח אי־עמידה בלוחות הזמנים לפיתוח לווייתן.
מאגר תמר התגלה בינואר 2009 ופיתוחו הושלם בסוף מרץ 2013. בתחילת 2017 המאגר צפוי לכסות את ההשקעה בו, וצפוי להמשיך ולהפיק גז עד 2042. מאגר לווייתן התגלה בדצמבר 2010, ומאז פיתוחו הסתכם בכמה קידוחי אימות ובהגשת תוכניות לפיתוח. השנה תכננה נובל להשקיע בעיקר בתכנונים לפיתוח, קבלת החלטת השקעה היתה צפויה רק בשלהי 2016 והפיתוח בפועל תוכנן למועד מאוחר יותר.
מאגר לווייתן: המטרה של הממשלה התפספסה לחלוטין
נובל ודלק מציגות שני שלבים לפיתוח לווייתן. התוכנית המצומצמת כוללת ארבעה קידוחי הפקה (כולל השלמת שני קידוחים קיימים) ובניית מתקן שיכול לקלוט 12 BCM גז בשנה סמוך לחוף. עלות התוכנית, המתבססת על ביקוש צפוי מירדן וישראל, היא 4–3.5 מיליארד דולר.
התוכנית הרחבה יותר כוללת ארבעה קידוחי הפקה נוספים וצנרת נוספת שתאפשר יצוא של 9 BCM בשנה (בסך הכל הפקה של 21 BCM בשנה). עלותה 6–5 מיליארד דולר, והיא נשענת גם על ביקושים מיעד יצוא מהותי אחד לפחות מלבד ישראל וירדן — מצרים או טורקיה.
אם יהיו ביקושים, פיתוח לווייתן כדאי מאוד. עלות התוכנית המצומצמת גבוהה בכחצי מיליארד עד מיליארד דולר מהעלות של פיתוח תמר, קצב ההפקה יהיה דומה לזה של תמר והיקף הגז בלווייתן — כפול. לכן הרווחיות בפיתוח המאגר צפויה להיות דומה לזו של תמר, שהיא לכל הדעות גבוהה, יש האומרים חריגה.
הכדאיות עולה גם מכך שמכירת 11 BCM גז לפי המחיר הממוצע של הגז מתמר ב־2015 תיצור הכנסות של 2.1 מיליארד דולר. גם לאחר תמלוגים של כ־250 מיליון דולר בשנה למדינה, ועלויות הפעלה של 200 מיליון דולר בשנה, יישאר תזרים מזומנים לפני מס של 1.65 מיליארד דולר בשנה.
בשנים הראשונות משולם מס נמוך יחסית בזכות הפחת המואץ, ולכן בהינתן ביקושים של 11 BCM מהתחלת ההפקה, עלות ההשקעה תכוסה בתוך 4–3 שנים.
אלא שהניתוח הזה מתבסס על הנחה לא מציאותית — מכירת 11 BCM גז בשנה מלווייתן מהיום הראשון של ההפקה לשוק המקומי ולירדן. החוזה עם ירדן, המהותי ביותר, צפוי לכלול כ־4 BCM גז בשנה. אליו צפויים להצטרף חוזים ללקוחות תמר שצריכים יותר גז, ליצרני חשמל פרטיים וללקוחות תעשייתיים. אבל איך שלא נחבר את המספרים, לא נגיע ל־11 BCM בתוך ארבע שנים.
בנוסף, אין ודאות שהגז מלווייתן יימכר במחיר הגז מתמר, בעיקר אם מחירי האנרגיה העולמיים יישארו נמוכים. לכן נובל ממתינה עם החלטת ההשקעה שלה עד שייחתמו חוזים משמעותיים ללווייתן.
נובל ספגה הפסדים משמעותיים ב־2015 מפעילותה בארה"ב בגלל נפילת מחיר הנפט, וגם תזרים המזומנים שלה ממאגר בגינאה המשוונית התכווץ. לחברה עודף התחייבויות פיננסיות של 7 מיליארד דולר, והיא חותכת בחדות את ההוצאות ההוניות כדי לשפר את תזרים המזומנים בטווח הקצר.
תזרים המזומנים הצפוי של נובל מחלקה בתמר (36%) עומד על כ־400 מיליון דולר מדי שנה בארבע השנים הקרובות (בהמשך הוא יפחת בגלל היטל ששינסקי). אם לווייתן יהווה הזדמנות עבור נובל בעקבות חתימה על חוזי מכירת גז — היא תשקיע את המשאבים בפיתוחו המהיר. אם לא, סביר שיגיעו תירוצים לדחייה. פסקת היציבות שנמחקה תהיה התירוץ הראשון ברשימה.
אם השותפות בלווייתן יצליחו לסגור חוזה ליצוא גז למתקן ההנזלה במצרים, פיתוח מהיר של המאגר יהיה אינטרס של כל הצדדים. במקרה זה, אין ספק שלווייתן יפותח במהירות. גם בתרחיש שבו ייחתם הסכם יצוא לירדן וייסגרו עוד חוזים למכירה ללקוחות בישראל הכוללים ביקושים של 9-7 BCM בשנה, ברור כי לווייתן יפותח בזריזות על פי התוכנית המצומצמת.
הבעיה תהיה אם היקף החוזים שייחתמו יעמוד על 6–4 BCM בשנה בלבד. במצב זה פיתוח לווייתן עדיין יהיה רווחי, אך לפחות בטווח הקצר הרווחיות תהיה נמוכה, ולנובל יהיה כדאי לדחות את הפיתוח.
למחזיקות בלווייתן אינטרסים שונים לגבי קצב פיתוחו. לנובל יש אינטרס לפיתוח רק אם תצליח להבטיח היקף מכירות גדול ממנו. אם ללווייתן יהיה עודף היצע, הוא צפוי להתחרות בתמר ולפגוע ברווחיות שתנבע לנובל מתמר. בנוסף, נוכח הפגיעה ברווחיות מהפעילות העיקרית שלה עקב צניחת מחיר הנפט, נובל תצמצם השקעותיה ותבחר רק פרויקטים רווחיים מאוד.
נובל תוכל לממן את פיתוח לווייתן באמצעות מכירת 11% מתמר ובסיוע אשראי בנקאי שישועבדו לו הכנסות מתמר או מלווייתן. התחרות בתמר פחות מהותית עבור אבנר ודלק קידוחים, שבשליטת קבוצת דלק, כי כל אחת מהן מחזיקה ב־15.625% מתמר, לעומת אחזקה של 22.67% בלווייתן.
חשוב מכך, לאבנר ולדלק קידוחים פעילות מניבה יחידה כעת, תמר, שיוצרת תזרים מזומנים גבוה מאוד, ונוכח החוב הפיננסי הנמוך יחסית הן ישיגו בקלות מימון ללווייתן. לשותפה הקטנה יותר בלווייתן, רציו, אינטרס לפיתוח מהיר של לווייתן כיוון שאין לה אחזקה בתמר ואין לה נכסים מהותיים נוספים.
למתווה הגז היתה מטרה: שגם בעת ניגוד אינטרסים בין המדינה ובין נובל לגבי פיתוח מהיר של לוויתן — האינטרס של המדינה ינצח. בדיוק לשם כך לכל מאגר גז יש דרישות פיתוח בפרק זמן קצוב.
ספק אם המתווה ישיג את המטרה הזו. משנפסל סעיף היציבות ונובל תוכל לטעון שהמתווה לא היה בתוקף, הסיכון לאינטרס של המדינה גדול יותר. בצמרת הפוליטית האשימו את בג"ץ בגרימת נזק כלכלי, אבל האשמה היא על ממשלות ישראל בשלוש השנים האחרונות, מאז השלמת פיתוח תמר.
שתי הממשלות הללו, בראשות בנימין נתניהו, לא עשו מספיק כדי להזניק את פיתוח לווייתן. ראש הממשלה יכול להאשים את הפקידים, את האופוזיציה ואת השופטים, אבל לנזק של מאות מיליוני דולרים הנובע מהעיכוב בפיתוח לווייתן יש אחראי אחד. הוא עצמו.
מאגר תמר: תחזית אחת, שלוש הנחות שאינן מחויבות המציאות
במסגרת הדו"חות השנתיים מפרסמות השותפות הישראליות בתמר את תזרים המזומנים העתידי (DCF) הצפוי להן מהמאגר. התזרים מציג את הערכותיהן לגבי המחירים וקצב ההפקה העתידי מתמר.
על פי התחזית של החברות, מחיר הגז מתמר יעלה ל־6.05 דולר ל־mmbtu (יחידת אנרגיה) בשנת 2020 ול־7.2 דולר ל־mmbtu בשנת 2030. לשם השוואה, מחיר הגז לאספקה בבריטניה לחורף הבא הוא 4.63 דולר ל־mmbtu ולקיץ 2017 הוא 4.2 דולר ל־mmbtu (בבריטניה יש עונתיות שמעלה את התעריף בחורף). לכן, מחיר הגז בישראל גבוה מהותית מהמחיר של החוזים העתידיים בבריטניה, ולהערכת החברות עצמן, הוא צפוי להמשיך ולטפס.
התחזית של חברות הגז מתבססת על כמה הנחות: הראשונה, עלייה של 2.3% בשנה במדד המחירים לצרכן בארה"ב, שאליו צמוד מחיר הגז שנמכר לחברת החשמל. ההנחה השנייה, מחיר הנפט יעלה ל־81 דולר לחבית ב־2020 ול־100 דולר לחבית ב־2024 וימשיך לעלות ב־4% בכל שנה לאחר מכן, שכן המחיר ללקוחות תעשייתיים מוצמד למחיר הנפט.
ההנחה השלישית שעליה מתבססות החברות היא ששער החליפין של השקל מול הדולר יהיה 4.3 שקלים לדולר בממוצע לטווח ארוך. תזרים המזומנים החזוי מתעלם גם מהאופציה של חברת החשמל להתמקח מחדש על מחיר הגז בשנת 2021 ולהפחיתו ב־25%. לפיכך, מחיר הגז בישראל צפוי לעלות בשנים הקרובות, אך בקצב נמוך יותר מכפי שמשתקף בתזרים המזומנים החזוי של חברות הגז.
נוכח אותן הערכות אופטימיות עבורן, התזרים גוזר ערך גבוה לאחזקה של החברות השותפות בתמר — גבוה בכ־20% מהערך שהשוק מקנה לאחזקה זו. זאת משום שהשוק לא "קונה" את ההערכות של החברות.
אם נגביל את מחיר הגז מתמר ל־6 דולר ל־mmbtu, הערך שינבע לחברות מהמאגר יקטן בכ־5% — השפעה קלה יחסית כי המחיר משפיע על ההכנסות רק החל מ־2020, אז יתחילו החברות לשלם את היטל ששינסקי. הכנסות המדינה מהיטל זה מתמר יעמדו על כ־300 מיליון דולר ב־2020, על 600 מיליון דולר ב־2021 ועל 900–800 מיליון דולר החל מ־2022. אם מחיר הגז יעלה פחות מכפי שהעריכו החברות, הכנסות המדינה יהיו נמוכות יותר.
פיתוח לווייתן: הממשלה התרשלה וספק אם הגז יגיע לישראל לפני 2020
חברת החשמל צורכת כמחצית מהגז שנמכר מתמר. על פי דו"חותיה, עלות ייצור החשמל מפחם היא 12.36 שקל ליחידת אנרגיה, ואילו העלות מגז טבעי היא 18.74 שקל ליחידת אנרגיה. הפער בפועל נמוך במעט, כי בחישוב זה חברת החשמל מגלגלת עלויות נוספות על הגז. ועדיין, הייצור בגז יקר יותר ופחות מזהם.
ב־2015 תעדפה חברת החשמל את העלות — ולשם ייצור החשמל השתמשה ב־57.6% פחם ו־40.3% גז טבעי, אף על פי שיכולת הייצור בגז טבעי גבוהה הרבה יותר. החל מהשנה נדרשת חברת החשמל להפחית את הייצור באמצעות פחם ב־15%, ולכן תצרוך יותר גז טבעי. כתוצאה צפויה עלייה קלה במכירות הגז מתמר ובמחיר הגז הממוצע מתמר, כיוון שחברת החשמל משלמת מחיר גבוה יותר ממרבית הלקוחות.
העלות הישירה של התלות במאגר גז בודד מופיעה בדו"חות חברת החשמל בשני סעיפים. הראשון, עלות הסולר: בעת תקלה או מחסור בגז טבעי, חברת החשמל משתמשת בסולר, היקר פי כמה מהגז הטבעי. ב־2015 עלות הסולר הגיעה ל־400 מיליון שקל (לעומת 90 מיליון שקל ב־2014), מרביתה משויכת למחסור בגז בעת ביקושי השיא לחשמל.
הסעיף השני נוגע לעלות הגז המונזל.
עלות הגז המונזל, שגם בו משתמשים בעת מחסור בגז או תקלות, עמדה על 471 מיליון שקל בשנה החולפת. מתוך זה 70 מיליון דולר הם עלות קבועה הכוללת חכירה של אונייה, תפעול ואיבוד גז הנובע מהתפעול, והיתרה נובעת מעלות הגז עצמו. שיקול מרכזי לחכירת האונייה הוא גיבוי למקרה של תקלה מהותית בהובלת הגז מתמר, שמגיע בצנרת כפולה לאזור ים תטיס ומשם מוזרם בצינור יחיד לחוף.
כך, עלויות הסולר ועלויות הגז המונזל בשנה החולפת הסתכמו ב־871 מיליון שקל לחברת החשמל. החשמל שיוצר באמצעות הסולר והגז המונזל היווה רק 2% מכלל הייצור — היקף ייצור שעלותו בתמהיל הרגיל של חברת החשמל כ־169 מיליון שקל. לפיכך, יש להוריד את הסכום הזה מאותם 871 מיליון שקל. בהתחשב בגורמים נוספים, ניתן להעריך שהנזק לחברת החשמל מהמחסור בגז ומחוסר היתירות (מקור גז בודד) הוא 600–400 מיליון שקל. הנזק אף צפוי לטפס בשנים הקרובות.
פגעים נוספים מהמחסור בגז מתבטאים בביקוש מופחת של יצרנים אחרים, שלא יכולים לרכוש גז או שמוגבלים נוכח ההיצע מתמר.
בסוף מרץ 2013, כשמאגר תמר חובר לחוף, ממשלת נתניהו השלישית רק הושבעה. באותו מועד כבר היה צפי למחסור בגז בשנים הקרובות. היה ידוע כי לשני המאגרים הגדולים, תמר ולווייתן, לא צפוי להצטרף גילוי גדול שלישי בקרוב לאחר כישלון קידוחי שרה ומירה, והיה ברור כי למשק יש אינטרס גדול בפיתוח מהיר של לווייתן בגלל המחסור הצפוי בגז ובגלל בעיית היתירות.
במרץ 2014 התקבל כתב חזקה ללווייתן שדרש את פיתוחו לשוק המקומי בתוך ארבע שנים — כלומר, חיבור הגז לישראל ב־2018. כתב החזקה נותן לבעלים של המאגר מסגרת חוקית המגנה על זכויותיהם, ומנגד מבטיח למדינה את פיתוחו בפרק זמן סביר. בין תמר ללווייתן יש בעלות צולבת — נובל, אבנר ודלק קידוחים מחזיקות כ־67% מהבעלות בתמר וגם 85% מלוויתן — ולכן נדרשה הממשלה לפיקוח הדוק יותר על מימוש כתב החזקה. כאמור, אם הבעלות היתה נפרדת לחלוטין, בעלי לווייתן היו מזדרזים לפתח אותו.
אלא שממשלת ישראל התרשלה במילוי תפקידה, וכעת ספק אם הגז יגיע לישראל לפני 2020. כל שנה של עיכוב גורמת למדינה נזקים של מאות מיליוני דולרים, שחלקם הגדול מגולגל על האזרחים באמצעות חשבון החשמל. התנהלות זו של הממשלה לא מבטיחה פיתוח מהיר במקרה שבו היקף החוזים לרכישת גז מהמאגר יהיה נמוך.
הכותב הוא כלכלן בחברת הייטק
5 תגובות לכתיבת תגובה