מוגלי עולה כיתה

זו השנה השלישית ברציפות שבה אולפני דיסני הוותיקים מקימים לתחייה את סרטי האנימציה הקלאסיים שלהם. לאחר "סינדרלה" ו"מליפיסנט", המבוסס על "היפהפייה הנרדמת", הם בחרו באתגר הכי גדול שלהם אי פעם — גרסת לייב־אקשן לאחד המותגים האהובים שלהם, "ספר הג'ונגל", שעלה לאקרנים לראשונה ב־1967.

האתגר הנוכחי קשה שבעתיים מכיוון שיצירת עולם אמין ומציאותי שבו נמר ודובים הם דמויות ראשיות מצריכה עבודת אפקטים יוצאת דופן. בהקשר הזה אנשי האפקטים של "ספר הג'ונגל" יכולים כבר עכשיו להכין את נאום הזכייה שלהם לטקס האוסקר הבא. קשה לתאר כמה יפה, עשיר, מרהיב ומרשים סרט ההרפתקאות החדש; עוצר נשימה אפילו. מלבד הג'ונגל, על צמחייתו הסבוכה, שטחיו הצחיחים, העצים והנהרות, הצליחו בדיסני להפיח חיים בחיות ממוחשבות כפי שטרם ראינו. כל חיה מאופיינת עד לקצה הפרווה וממש אפשר להרגיש במרקם שלה. כמו כן, הניואנסים הכה עדינים במימיקה של הדמויות מאפשרים לנו להבין אותן גם כשאינן מדברות, אף שצוות השחקנים, ובו ביל מארי, כריסטופר ווקן ובן קינגסלי, עושה עבודה נפלאה.

החדשות הטובות לא מתחילות ונגמרות בחלק הטכני. מלבד העובדה שהסרט הוא רכבת הרים מלהיבה כמעט בכל רגע, הגרסה המחודשת לא דבקה בזו של סרט האנימציה המקורי ובתסריט שלה נערכו שינויים רבים, כולם מוסיפים מתח ועניין ויוצרים דמויות מרתקות הרבה יותר. סיפורו של מוגלי, גור אדם שנאלץ לברוח מהג'ונגל שבו גדל, הוא לא רק עלילת הישרדות, אלא גם סיפור על שאיפה לכוח, על פחד, על אבל ועל דברים רבים אחרים. מובן שיש לא מעט דידקטיות בעלילות המשנה, אבל, בכל זאת, זה סרט של דיסני.

החדשות הפחות טובות קשורות דווקא לקהל הצעיר. אף שהסרט מציג בישראל גם בגרסה מדובבת, הוא אינו מתאים לילדים קטנים, אלא לכאלה שגילם דו־ספרתי. שיר־חאן הנמר, בדיבובו של אדריס אלבה, הוא אחת הדמויות המפחידות והבלתי צפויות ביותר בקולנוע בזמן האחרון; הסצנה של קא הנחש (בהופעה מהפנטת, כתמיד, של סקרלט ג'והנסון) כאילו נשלפה מסרט אימה מצמרר; ויש גם מוות, רגעים מבהילים וכמה תמות לא פשוטות לעיכול. אפילו הקהל הבוגר פער פה. עם זאת, קל מאוד לסלוח לו מכיוון ש"ספר הג'ונגל" החדש הוא חוויה מסעירה מאין כמוה, כזו שכדאי מאוד לראות על המסך הגדול.