חתמים הם לא חותמת גומי

ההסתבכות של אורבנקורפ הקנדית, שנמנעה מלדווח למשקיעים על אירועים מהותיים כמו ביטול רישיון הקבלן שלה בטורונטו, הזרמת 12 מיליון דולר מחשבון בנק מוגבל בצורה שיצרה מצג לא נכון לגבי ההון העצמי שלה, ואי־הגשת דו"חות 2015 במועד, כבר הולידה שתי בקשות להכיר בתובענות כייצוגיות.

עורכי הדין עמית מנור ויוקי שמש הגישו את הבקשה בשם יעל מונרוב נגד חתם ההנפקה איפקס הנפקות, שבין בעליה אריאב בר דוד ואהרון סמרה. תביעה שנייה הוגשה נגד אורבנקורפ והנאמן רזניק פז נבו בידי טוביה פכטהולד, אביו של שותף במשרד וקסלר ברגמן באמצעות עו"ד יעל מוסקוביץ מהמשרד.

בשתיהן נטענת רשלנות רבתי של החתמים והנאמן, הכרוכה בהיעדר הפיקוח והווידוא של התחייבויות תשקיפיות והסתרת פרטים מהותיים.

אהרון סמרה

התקדים של לנדמארק

זו לא הפעם הראשונה שמוגשת תביעה ייצוגית נגד חתם בהנפקה. בסוף דצמבר 2012 אישר השופט עופר גרוסקופף מבית משפט המחוזי בתל אביב להכיר בתביעה שהגישו הראל פיא, חברת קרנות הנאמנות של הראל, והמשקיע אשר ספיר, שטענו כי תשקיף של חברת הנדל"ן לנדמארק כלל פרט מטעה, וכי שווי הנכסים כפי שהוצג בתשקיף היה מנופח.

החתמים הנתבעים ובראשם החתם המוביל בהנפקה, איפקס חיתום (בעת שהיה בבעלות בית ההשקעות דש איפקס שמוזג למיטב דש, ושאותו ניהל אהרון סמרה), חברת החיתום של אלטשולר שחם שכבר לא קיימת ועוד שורה של חתמים שלקחו חלק בהנפקה, הגישו בקשת רשות ערעור לרשות ני"ע, שסייעה במימון התביעה, על ההחלטה להכיר בתביעה כייצוגית.

איפקס מגלגלת אחריות

החתמים ניסו לטעון כי הם יצאו ידי חובה בקשר עם אחריותם לפרטים מטעים בתשקיף בכך ששכרו אנשי מקצוע ראויים שעשו עבורם את בדיקת הנאותות של נכסי החברה.

איפקס חיתום טענה כי שכרה את שירותיהם של משרדי עורכי דין ורואי חשבון שבדקו מטעמה את שמאויות המקרקעין לחלק מנכסי החברה וכן את סטטוס ההליכים המשפטיים שבהם מעורבת החברה, ואלו לא מצאו כי קיימים בתשקיף פרטים מטעים. אלא שרשות ני"ע טענה אז כי קבלת עמדת החתמים "תאיין באופן מעשי את האחריות כלפי מחזיקי ני"ע שהוטלה על ידי המחוקק במפורש על החתם ותפגע באופן מהותי בשוק ההון".

עוד קבעה הרשות כי "לחתם תפקיד מהותי ביותר כשומר סף חיצוני, המעיד על איכות הגילוי הניתן בתשקיף, אשר מהווה את בסיס המידע לצורך קבלת החלטת השקעה.

רמת גילוי נאותה נדרשת מתאגידים מדווחים בכל עת כדי שמשקיעים לא יקבלו החלטות השקעה מוטעות בשל גילוי מטעה או חסר. כאשר תאגיד מנפיק ני"ע חדשים לציבור, הצורך והחשיבות בבדיקות איכות הגילוי ושלמותו עולים עוד יותר, שכן במקרה זה התאגיד הוא צד לעסקה".

הרשות סיכמה וקבעה אז כי "הטלת אחריות אמיתית על שומר סף חיצוני שלא ניתן להשתחרר ממנה באמצעות מיקור־חוץ של תפקידיו לגורמים חיצוניים, איכותיים ובעלי מוניטין ככל שיהיו, היא תכלית החוק.

אליאב בר דוד | צילום: אריאל שרושסטר

ככל שחבותו של החתם תישלל רק מכוח שכירת שירותים חשבונאיים ומשפטיים חיצוניים, התועלת מקיומו של שומר סף זה תתאיין, הלכה למעשה, תרומתו לציבור המשקיעים שרכש ני"ע בהסתמך על המידע שאושר על ידיו תיחלש, ותפקידו יאבד ממשמעותו המקורית".

בסופו של דבר, השופט החליט לאמץ את עמדת הרשות וכתב: "כדי לבסס את עילת התביעה, די למבקשים להוכיח כי המידע המוטעה הוא בעל משמעות להחלטתו של המשקיע הסביר, וזאת גם אם אין למידע זה כל רלבנטיות מבחינת מעריך שווי". תביעה זו נגד לנדמארק והחתמים עדיין מתבררת בבית המשפט.

סיפור אורבנקופ מאיר שתי בעיות. הראשונה בוחנת שוב את גבולות האחריות של שומרי הסף. הנה גרסה בינלאומית למחדלים לכאורה שהתגלו בפרשת ענבל אור. האם רואי חשבון, החתמים, הנאמנים ועורכי דין גובים את שכר טרחתם רק על הכנסת הנתונים והמידע שקיבלו מהלקוחות לאקסלים ולדו"חות או שתפקידם לבדוק באופן מעמיק ואחראי יותר? השנייה היא ההתייחסות של חברות זרות לשוק הישראלי.

הזלזול של אורבנקורפ

לא ברור אם אורבנקורפ הפגינה זלזול דומה גם כלפי הרגולטורים בקנדה, אבל ההתנהלות של אורבנקורפ בהחלט מעוררת חשד לגבי מה חושבים שם עלינו, הילידים מהעולם השלישי. מצד אחד, יש לחברה הזרה תמריצים להגיע לישראל.

בגלל המאמצים המקומיים להחיות את הבורסה המתייבשת, בגלל המשקיע הישראלי שנושא עיניו לתשואות גבוהות יותר ממה שמציעות לו האג"ח המקומיות. ומצד שני קיים התמריץ של המתווכים הישראלים בדמות העמלות הגבוהות שהם גוזרים.

אבל, בכל אלה אין לשחרר את החברה הזרה ממילוי התחייבויות אלמנטריות שהפרתן ראויה לא רק לבירור משפטי אלא גם להקשחה רגולטורית.

אורבנקורפ אמנם קנדית, אבל פעילותה בישראל נשלטת על ידי הדין הישראלי מכוח התחייבות החברה לקבל על עצמה את הוראות חוק ני"ע שקובע כי הוראותיו "יחולו על חברה שהתאגדה מחוץ לישראל ומציעה מניות או תעודות התחייבות שלה לציבור בישראל".