אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
ביקורת הצגה: "רביעייה", תיאטרון הספרייה צילום: יוסי צבקר

ביקורת הצגה: "רביעייה", תיאטרון הספרייה

המחזה של דן קלאנזי בבימויו של רועי הורוביץ רחוק מלהיות פסגת הדרמה, אך שווה צפייה בזכות נבחרת שחקנים שאסור לפספס

17.04.2016, 09:11 | מאיה נחום שחל

תיאטרון הספרייה מעלה את מחזהו של דן קלאנזי בבימוי רועי הורוביץ ובהשתתפות ליא קניג, מרים זוהר, אילן דר ויהודה אפרוני.

העלילה: סיפור על חברות אמת בת 37 שנה של שני זוגות, רות וארי (זוהר ואפרוני) וג'ודי ורון (קניג ודר), שהתחילה במפגש בגן הילדים של הבנות ונמשכה באדיקות בלי לפספס אף ארוחת שישי יחד - למרות המשברים האישיים והמשותפים שבדרך כמו בגידות, מחלות ואסונות, ובזכות הרגעים השמחים והתמיכה ההדדית, הטיולים בעולם ואפילו חוויות מצפייה ב"כנר על הגג" (אחד הקטעים המבריקים בהצגה), עד לפרידה הבלתי נמנעת, המוות.

דבר המבקרת: ראשית, מגיע שאפו גדול להורוביץ שהצליח לקבץ את חבורת השחקנים המופלאה והנדירה הזו - אף שמדובר בהפקה קטנה שהתחילה כתיאטרון קריאה - ולצרף אליהם את המוזיקאי הנפלא שמוליק נויפלד והמעצבת המובילה רות דר. וכמובן שאפו לקוורטט המכובד והעסוק שניאות להתמסר להרפתקה למרות עיסוקיו הרבים.

לא בכל יום יש הזדמנות לקהל לצפות בשתי כלות פרס ישראל לתיאטרון, עם שני שחקנים מצוינים וותיקים, על במה אחת מגישים טקסט בכישרון רב במלוא הרגש וההומור. שלושה מהם כבר עברו את גיל 80 (צעיר החבורה דר נושק ל־80), והם ההוכחה לכך שהגיל אינו מהווה מגבלה - וכשהניצוץ קיים אפשר להפוך בין רגע לבני 30, לרקוד על הבמה, לפלרטט וליצור את הקסם הזה שנקרא תיאטרון.

אפרוני, זוהר, קניג ודר. גלונים של כישרון על במה אחת, צילום: יוסי צבקר אפרוני, זוהר, קניג ודר. גלונים של כישרון על במה אחת | צילום: יוסי צבקר אפרוני, זוהר, קניג ודר. גלונים של כישרון על במה אחת, צילום: יוסי צבקר

זו הצגה אינטימית על במה אינטימית שיש בה ארבעה כיסאות ומעמדים (כמו של נואמים) שעליהם מונח הטקסט, אבל לב לבה של ההצגה הוא המשחק של השחקנים.

מחזהו של קלאנזי ("שעונים") רחוק מלהיות פסגת הדרמה ויש בו לא מעט רגעים צפויים וקלישאות. אך הורוביץ ושחקניו השכילו לעקוף את המכשולים ולא ליפול למלודרמטיות או קלישאתיות יתר, להתמסר לעובדה שמדובר במחזה יומן שנע בין ההווה לזיכרונות העבר, ולתבל אותו בפנייה וקריצות לקהל, בעיקר בזכות הפנומנליות והשובבות הבלתי מעורערת של קניג הנהדרת.

גם העובדה שחלק מהזמן נעזרים השחקנים בחוברת הטקסט (שנסגרת בסמליות כאשר הם נפרדים מהעולם) אינה פוגמת בחוויה התיאטרונית, שכן לא מדובר בהצגה ריאליסטית אלא בשחקנים שמספרים את סיפורן של הדמויות (מזכירה שוב שזה התחיל כתיאטרון קריאה).

"המחזה שלנו הוא מחזה זיכרון", פותחת זוהר הנפלאה את ההצגה והיא גם זו שסוגרת אותה, היחידה שנותרה לספר את סיפורה המרגש של החבורה. אבל זהו בעיקר סיפור על חברות - החיבור של רות וג'ודי, כמו גם החיבור בין זוהר לקניג, הוא כמו ין ויאנג, משלימות זו את זו כשכל אחת מביאה את העוצמה והאיכויות הבלתי נדלות שלה. דר מצוין בתפקיד רון הפרקטי והעצמאי, ואפרוני מקסים בתפקיד ארי איש הרוח הפגיע יותר.

שורה תחתונה: נבחרת שחקנים שאסור לפספס

תגיות