אמנות ההתכתבות

העבודה האחרונה של האמן הניו־יורקי ג'פרי סקאדר, "דו"ח מיוחד", נראית כצילום מסך ארוך מתוך אפליקציית צ'ט, שנפתחת בשאלה "מה אנו רואים כשאנחנו עוצמים את העיניים?". אבל בצ'ט של סקאדר אין הודעות טקסט: הדמויות האבסורדיות שלוקחות בו חלק, בעלות שמות כמו "מר פרוג'קט" או "זי זי סאם", שולחות זו לזו טפטים צבעוניים פסיכדליים, משובצים בפרצופי מפלצות מגחכים וצורות שנראות במעורפל כמו צמחים או בעלי חיים.

החשיפה הראשונה של "דו"ח מיוחד" לא התרחשה בפתיחה החגיגית בגלריה בברוקלין ולא באתר האינטרנט, אלא בהודעת מייל שנשלחה בסוף ינואר לקבוצה מצומצמת של מנויים. זו היתה יריית הפתיחה של "סקרין ספייס", פרויקט חדש של האמנית הצעירה עדה רייט פוטר, גם היא מניו יורק, שנכנסת לנעלי האוצרת ומנסה לבחון כיצד יכול ניוזלטר חודשי שנשלח במייל לתפקד כסוג חדש של מרחב תצוגה לאמנות.

מאז נשלחו שני ניוזלטרים נוספים, שהציגו סדרת עבודות פוטושופ ואנימציה של דינה קלברמן ואוסף של צילומים ואנימציות גיף שיצרה ססליה סלמה. נוסף על כך יש תערוכות שמתוכננות לשלושת החודשים הקרובים, שהצליחו לצוד את תשומת לבם של בלוגים לאמנות ותרבות דיגיטלית כמו הייפראלרג'יק וקריאייטור פרוג'קט.

תערוכה בתיבת הדואר האלקטרוני | צילום: ג'פרי סקאדר

"סקרין ספייס" שואב השראה ומתכתב עם מיזמים דומים שנעשו בהיסטוריה של האמנות הפלסטית באמצעות דואר רגיל, כגון אלו של אמני תנועת פלוקסוס, שפעלו בשנות השישים, ועם ניסיונות מוקדמים לנצל את הדואר האלקטרוני כמדיום אמנותי שבוצעו בשנות התשעים על ידי אמנים כמו צ'אק וולץ'. מנגד, הוא מתחבר לטרנד עכשווי של חזרה לניוזלטרים כאמצעי הפצה לתכנים איכותיים ומסוננים בקפידה, שאותו מוביל הניוזלטר "לני לטר" של לינה דנהאם וג'ני קונר.

התפיסה שמאחוריו רואה באינטרנט מרחב שהפך להיות פומבי ופרוץ מדי, כאשר תוכן שנשלח במייל לקהילה מצומצמת של מכותבים מציע מרחב אינטימי יותר. עבור משתתפי "סקרין ספייס" גם מדובר בצעד של התנתקות מכוונת מהמוסדות המשפיעים והכוחות הכלכליים של עולם האמנות.

המיזם מזכיר תופעה אחרת שצצה לאחרונה — אמנים שמפיצים עבודות דיגיטליות חד־פעמיות באמצעות סנאפצ'ט, כאלו שמגיעות לעוקבים בלבד ומשמידות את עצמן לאחר הצפייה; אבל כאן מדובר במדיום בעל נוכחות קבועה יותר, שנשארת הן בתיבות הדואר של הנמנעים והן בארכיון שבאתר הפרויקט. "תיבות מייל אישיות הן מרחב מאוד אינטימי, ולרוב הצופה נמצא לבד כשהוא קורא את ההודעות. התוצאה שאני שואפת אליה היא יצירת רגע פרטי של הישאבות לעבודה", אמרה פוטר על הפרויקט.