המחליף של הילה גרסטל בנציבות הביקורת על הפרקליטות יגיע מהמחוזי

החלו החיפושים אחר נציב תלונות הציבור על הפרקליטות במקום השופטת בדימוס הילה גרסטל, שהתפטרה בשבוע שעבר. הגזרה של השופטים המחוזיים — בדימוס, לקראת פרישה ומכהנים — היא המבוקשת ביותר. שמותיהם של מוסיה ארד, עמירם בנימיני ויצחק ענבר עלו ויישקלו.

עלו גם שמותיהם של דבורה ברלינר ומשה גל, שנחשבים פחות פופולריים אצל הפרקליטים, ועלה גם שמו של השופט צבי סגל, שכראש הרכב בתיקים של פשיעה חמורה אין כמוהו בהכרת עבודת הפרקליטות. מנגד, סגל סוחב כתם: רונאל פישר ורות דוד הציעו למנותו לפרקליט המדינה ואף נפגשו לשם כך עם היועץ המשפטי לשעבר יהודה וינשטיין. גם אם סגל עצמו לא היה מעורב בהצעה של פישר ודוד, זה חיבור בעייתי. ומוזכר גם שמו של ד"ר גיא רוטקופף, לשעבר מנכ"ל משרד המשפטים שלאחרונה היה אחד המועמדים לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה.

התאהבה בתפקיד

 

מה אמורים ללמוד הנציב או הנציבה החדשים מהדרמות והטלטלות שאפיינו את כהונתה הסוערת של הילה גרסטל? השאלה הזאת יכולה להישאל גם אחרת: מה גרם לפיצוץ הגדול בינה לבין הפרקליטים? התשובה משלבת בין שניים: האישיות והנסיבות.

נתחיל בנסיבות. השגיאה הגדולה היתה בהקמה חפוזה של הנציבות. ובמצב כזה — ללא עיגון בחוק, ללא תוכנית מגובשת וללא חשיבה עד הסוף על ההגנות שיש להעניק לפרקליטים — הנציב הבא יעלה על אותם מוקשים.

גרסטל נכנסה לתוך החלל החוקי והארגוני הזה במרץ וביעילות אופייניים. היא בנתה נציבות לתפארת והחלה לאסוף נתונים ולהפיק דו"חות. היא בנתה "תורת לחימה" שמקסמה את הלהט שלה לתקן. ולכאן נכנס נושא האישיות. גרסטל לקחה ללב, התאהבה בתפקיד והפכה מעורבת מדי במשימה. בדיוק כל מה שלא אמור לקרות. היה עליה לקחת צעד

אחורה, לומר לשרת המשפטים: הסדירי את נציבות הביקורת בחקיקה; אם המסגרת תתאים לי, אמשיך, ואם לא, אלך.

אלא שגרסטל העדיפה, כמיטב מצפונה והכרתה, להמשיך בתפקיד נציבת הביקורת ולהמשיך להתעמת עם המבוקרים, ולא פחות בעייתי — להיות מעורבת במאבקים הפוליטיים והתקשורתיים סביב הנציבות שבראשותה.

לא אפוי ולא בשל

 

נשיאת בית המשפט המחוזי מרכז בדימוס הילה גרסטל היתה ללא ספק האדם הנכון במקום הנכון כשקיבלה על עצמה את תפקיד הנציבה הראשונה לביקורת על גופי התביעה. אלא שהמקום הזה לא היה אפוי והזמן לא היה בשל. התהליך הנכון הוא קודם כל לבנות מסגרת ואחר כך להפעיל אותה. לא מתחילים לפעול ורק אחר כך מקימים מסגרת. נכון שהדילמה של גרסטל בסיטואציה המורכבת, ללא מסגרת של חוק, היתה מאוד לא פשוטה, אבל משבחרה לפעול ביושר ובמרץ המקצועיים המאפיינים אותה, היא הכניסה את כל המערכת לסחרור. הסחרור הזה עורר שביתות ועיצומים והוליד את דו"ח ועדת גולדברג, ששלל את המתכונת שבה פעלה גרסטל והוליד את הצעת החוק המפוצלת — שנה במתכונת המועצמת של גרסטל ושנה במתכונת גולדברג, שהפרידה בין ביקורת מערכתית לביקורת פרטנית. אותו סחרור הביא לבסוף לפרישתה של גרסטל.

אם יש משהו משותף בין גרסטל ליריבתה, ראש ארגון הפרקליטים עו"ד לימור פלד, הוא השימוש התכוף במילה "שליחות". שתיהן יצאו למלחמה מתוך תחושת שליחות. מאבקים כאלה, מטבעם, שורפים כל חלקה טובה. וחבל כי גם גוף הביקורת וגם הפרקליטות הם חלקות טובות שחיוני שיתקיימו זו לצד זו. אלא שנתוני המציאות שנגזרו, כאמור, מהאישיות ומהנסיבות לא אפשרו זאת.

לפני הכל צריך לחוקק

 

מאבק הפרקליטים בגרסטל הצליח, אבל לא רק במובן המיידי של התפטרותה. הוא הצליח משום שהפך אותה למעורבת מדי ומנע ממנה את הריחוק הנפשי שנדרש בין מבקר למבוקר.

וגם שרת המשפטים איילת שקד לא פטורה מהפקת לקחים. הלקח הראשי הוא כמובן המשימה לבנות ולהציב את המסגרת המוסכמת לקיומה של הביקורת, כדי שהנציב או הנציבה שבמקום גרסטל יוכלו להשקיע את מיטב המאמצים בביקורת עצמה ולא במאבקים מדממים על עצם הלגיטימיות שלה.

השגיאה הגדולה היתה ההקמה החפוזה של הנציבות. ובמצב כזה — ללא עיגון בחוק, ללא תוכנית מגובשת וללא חשיבה עד הסוף על ההגנות שיש להעניק לפרקליטים — הנציב הבא יעלה על אותם מוקשים