כמו סצנה מסרט

קורין אברהם כמעט פספסה את ייעודה. היא גדלה ברחובות להורים שהאמינו, כמו רבים, שהילדה שלהם צריכה מקצוע ביד. הם כיוונו אותה ללימודי משפטים וכך היה. היא למדה לתואר שני במשפטים ופיננסים מהמכללה למינהל והפכה לעורכת דין. "אבל הרגשתי שזה לא זה", היא מספרת בראיון, "היו לי המון שאלות בראש בנוגע למה שאני רוצה".

במקביל לעבודתה המשפטית הקימה אברהם ב־2011 בלוג אופנה קטן. "אופנה תמיד היתה נושא משמעותי בחיי", אומרת אברהם בת ה־36. "חברות תמיד התייעצו איתי. יום אחד מישהי הציעה לי פשוט לכתוב את כל מה שאני יודעת כדי לאפשר לאנשים גישה לזה. כתבתי על חוויות, דברים אישיים, שיברונות לב וגם אופנה. כל מה שהיתה לי תשוקה אליו נכנס לבלוג".

בסופו של דבר בקרב בין הבלוג לעריכת הדין ניצח הבלוג. אברהם עזבה את עבודתה והחליטה להתמסר לכתיבה על אופנה. "השאלה היחידה שנשארה היא איך אני הופכת את זה לעסק מכניס שאפשר להתקיים ממנו", היא אומרת.

מתי הבנת שהבלוג צובר פופולריות?

"לפלטפורמה של הבלוג היתה כתובת מייל רק לצורך ההקמה. יום אחד נכנסתי לתיבה הזאת ונדהמתי לגלות עשרות מיילים מקוראים שאפילו לא ידעתי שיש לי. הם הגיבו על דברים אישיים שכתבתי, רצו לדעת מה קרה בהמשך ואיך זה נגמר, והבנתי שיש פה משהו".

ההתפתחות העסקית הגיעה דווקא מחו"ל, או נכון יותר מבירות אופנה באירופה. "ראיתי שבעולם יש הכרה בבלוגרים כמקצוע, ולאט לאט התחלתי לרקום קשרים בחו"ל. זה התחיל בסטארט־אפ תיירות צרפתי שעשה פיילוט בפריז, לונדון, ניו יורק ותל אביב והשתמש בי. קיבלתי תקציב והייתי בשוק, עדיין לא היתה לי קבלה לתת להם אפילו. אחרי העבודה איתם התחילו להגיע עוד ועוד דברים".

מאז היא הספיקה לטוס בכל העולם לביקורים בבתי אופנה, הוזמנה למסיבות שרובנו רק צופים בהן באמצעות האינסטגרם של קנדל ג'נר ולשבועות אופנה במילאנו ופריז והתחכחה בכוהנות אופנה כמו מירה דיומה ואנה דלו רוסו. דמותה עיטרה מגזינים כמו "אל" ו"ווג" שכתבו על כישרונה בסיקור אופנת רחוב. והכי חשוב, היא מצליחה להרוויח כסף כבלוגרית.

איך בדיוק מתפרנסים מזה? מותגים בינלאומיים רבים הבינו מזמן את הכוח שיש לבלוגרים כמעצבי דעת קהל. הם פונים אליהם בבקשה להצטלם עם מוצרים שונים. בתמורה מקבלים הבלוגרים תקציב. זה אמור לממן את עלויות ההפקה, ומה שנשאר ממנו הוא המשכורת שלהם. בעולם הרחב זו פלטפורמת שיווק מרכזית.

אברהם בביתה. "חברות תמיד התייעצו איתי בענייני אופנה" | צילום: עמית שעל

אברהם היא בין הבלוגרים היחידים שפרצו את המחסום שמציבה להם תעשיית האופנה המקומית והצליחו לעשות מזה קריירה, אבל ההצלחה שלה היא בחו"ל בלבד. "היקף העבודה שלי בארץ קטנטן", היא מספרת, "וגם כשפונים אליי, אלה בדרך כלל מותגים בינלאומיים שיש להם נציגות בארץ. מותגים מקומיים פחות מבינים למה זה נדרש ועדיין לא מקצים לבלוגרים נתח מתקציב השיווק".

יאכטות ואחוזות

כדי להבין עד כמה זה שונה בחו"ל מספיק להיכנס לחשבון האינסטגרם של אברהם או לבלוג שלה ולראות, לצד תמונות אופנה מרהיבות שהיא מפיקה, תמונות של חוויות שהיא צוברת בזכות חיבור עם מותגים גדולים באירופה.

"היחס לבלוגרים באירופה הוא בכבוד גדול. שיתפתי פעולה עם וודקה בלוודיר למשל", היא מספרת, "ובאחד הערבים של פסטיבל קאן הם הזמינו אותי למסיבה יוקרתית כחלק מהפמליה שלהם. כרטיס לאירוע הזה עולה אלפי דולרים והוא נערך לשם התרמה למחלמה באיידס בהנחיית שרון סטון. הגעתי לאחוזה מטורפת בקאן שיש לה מעגן יאכטות פרטי, והמון סלבס הוליוודיים ירדו מהן היישר למסיבה". כמה חודשים אחר כך, היא מספרת, מותג שמפניה, שהיא שיתפה עמו פעולה, שלח לה נהג פרטי ואסף אותה לאחוזה; שם הוצמדו לה שני משרתים. "זה היה כמו סצנה מסרט", היא מספרת.

ואולם, אפילו שתמונות האינסטגרם שלה נראות כמו התגלמות החיים הטובים, דברים כאלה לא קורים למי שלא מוכן להזיע בשבילם. והיא מוכנה. יש לה אנרגיה בלתי נגמרת. היא לא משאירה מקום למילה "לא", היא דוחפת ומתאמצת ועובדת קשה מאוד כדי לבנות את קריירת הבלוגרית.

מתוך חשבון האינסטגרם של אברהם. עם אנה דלו רוסו, עורכת "ווג" יפן | צילום מסך

הישראלים לא מבינים

אברהם הרימה את הכפפה כשבית האופנה הנחשב מוסקינו הגיע להציג בשבוע האופנה בישראל: "הבנתי שהוא מגיע וצריך להקדיש לו הפקה. אף אחד בארץ לא עשה הפקת אופנה לכבוד בואו וזה היה הזוי בעיניי. נעזרתי בחברה שיש לה קשרים ושלחתי את צילומי ההפקה למוסקינו. הם התלהבו מאוד; עד היום אנחנו בקשר ואני תמיד מוזמנת לתצוגות שלהם באירופה. האבסורד הוא שהמארגנים הישראלים לא רצו לתת לי כרטיסים לתצוגה בארץ. קיבלתי אותם מאנשי יחסי הציבור בחו"ל כעיתונאית זרה".

מאז הזמינו אותה ממוסקינו לשבוע האופנה במילאנו לפני שלוש שנים, היא מקפידה לפקוד את שבועות האופנה האיטלקיים והצרפתיים בכל עונה. השנה בית האופנה מיסוני הציג בישראל, אך היא כבר ראתה את התצוגה כמה שבועות קודם לכן באיטליה. "פה אפילו לא רצו לתת לי כרטיס", היא מסבירה את הפערים. היום היא כבר מקבלת הכרה רבה יותר על פועלה בארץ, "אבל עדיין אין תקציבים לפעילויות עם בלוגרים, וזה עוד צריך להשתנות ולהבשיל".

אם רוב הפעילות שלך באירופה, למה את לא עוברת לשם?

"יש פה הרבה אי־הבנה לגבי המקצוע, אבל אני ציונית וחשוב לי מאוד לחיות פה. אני גם מאמינה שזה ישתנה. בכל העולם אלה כבר החדשות של אתמול וכאן יכולים לדבר איתי ברצינות תהומית על שיתוף פעולה, אבל כשאני מעלה את עניין התשלום לא מבינים על מה אני מדברת. התקציבים עדיין יושבים על מדיות שפחות תורמות למותגים. החלוקה של העוגה צריכה להשתנות".