אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
יוצר מכוכב אחר צילום: איי אף פי

יוצר מכוכב אחר

פרינס היה כל האמנים הגדולים יחד. הוא כתב כל יום, ניגן על כל כלי, והפיק מכל דבר את המיטב. ההפתעה הגדולה במותו היא שהוא בכלל היה חי

24.04.2016, 09:00 | עמי ברנד
המוות הוא עובדה ידועה. בני אדם חוששים למות ופוחדים לאבד את הקרובים להם, אבל יודעים שזה מה שממתין בסוף לכולם. הידיעה על מותו של פרינס ביום חמישי שעבר העציבה רבים. פרינס נתפס בעיני מעריציו כחוצן: גיבור על שאפילו המוות ייסוג מפניו. רק בינואר האחרון, עם הידיעה על מותו של דיויד בואי, מיליונים חשו בדיוק אותו דבר.

פרינס, כמו בואי, היה אמן בעל כישרון ברמה מעוררת קנאה. הוא ידע לכתוב מילים ולהלחין, לעבד ולהפיק. המנעד הקולי שלו שלח לפינה את רוב האמנים של תקופתו. הוא ניגן באופן וירטואוזי כמעט על כל כלי נגינה שעולם המוזיקה המודרנית הכיר, ידע לעבוד לבד וגם לשתף אחרים, לטפח יוצרים צעירים בלי לקנא בהם, וכתב כמות עצומה של שירים. הוא הוציא 40 אלבומים בחייו, שבאופן על טבעי, הציגו רמה גבוהה ביותר. הכמות, בניגוד לקלישאה, לא נפלה מהאיכות.

פרינס, 1958-2016, צילום: איי פי פרינס, 1958-2016 | צילום: איי פי פרינס, 1958-2016, צילום: איי פי

 

שובר כל חוק

הקהל, שלא לדבר על התקשורת, מתקשה לקבל יוצר מגוון. אפשר להיות זמר מדהים, אבל סביר שלא תהיה מוכשר בכתיבה ברמה דומה או להיפך. נאמין לך אם תהיה וירטואוז גיטרה אבל אם גם באס, תופים ופסנתר נכנעים לך באותה קלות זה כבר מוזר, מחוצף. אם החומר האולפני שלך נשמע מדליק, בטח בהופעות יהיה לך קשה לשחזר את הקסם. אם האנרגיה שלך על הבמה מחשמלת גם אחרי עשורים, ההיגיון אומר שלא תוכל לרקוד כמו בצעירותך. אז זהו, שלא אצל פרינס.

חלק מהגאווה של מעריצי פרינס נובעת מהידיעה שהגיבור שלהם יכול לשבור כל חוק. רק תגידו איזה ויראו לכם איפה ומתי זה קרה. הפנומנליות שלו כיוצר לא נפלה מהיכולות שלו כמבצע. הפרסונה הבימתית שלו היתה אותנטית לגמרי למרות שהוא הקפיד לתת שואו מרתק כי הופעה אינה רק חוויה אינטלקטואלית אלא קודם כל אנרגיה, תשוקה ושחרור.

קריירה לאחר המוות

כיוצר צעיר במינסוטה הוא גדל על גוספל ובלוז. תפריט לא ממש ייחודי. אבל הוא הכיר כל סוגה שאפשר והפיק מכל דבר ששמע את המיטב. לדוגמה, פרינס לא יהיה השם הראשון שנחשוב עליו בהקשר של מוזיקת גל חדש, אבל מי שמכיר את המוזיקה שלו מהאייטיז יודע שאמריקאי ממינסוטה עשה בז’אנר הזה דברים שנשארו הרבה אחרי שתקליטים של הבריטים הענוגים שהובילו את הסגנון הועברו למדפי המוזלים בחנויות.

הגלאם שהקרין לא הפך אותו רק לאייקון אופנה כמו בואי, הסקס שנטף מהמילים או מהמקצב שלו לא רק הכניס אותו לנבחרת של מיק ג’אגר והסולואים על הטלקאסטר שלו לא עשו ממנו אריק קלפטון. העוצמה של פרינס היתה כה גדולה שיכלה להטיל צל על כל השמות האלה ועוד נשאר עודף. ואת זה גם יודע כל מי שנחשף במהלך סוף השבוע לסרטון מ-2004 שזכה לחשיפה ברשתות החברתיות ושבו פרינס חולק במה עם קלפטון, טום פטי, ג’ף לין וסטיב ווינווד בהיכל התהילה של הרוקנרול בביצוע ל”My Guitar Gently Weeps” של ג’ורג’ הריסון. כשמגיע הסולו הוא מכשף את המיתרים עד שאפילו הקולגות מתקשים להסתיר את התפעלותם. וכל זה בלי לשיר אפילו תו אחד. רק הפגנת מיומנות ותשוקה מהסוג שיש לגאונים מסוגו.

פרינס איננו. אין זה שקר שחייו היו קצרים מדי. אבל למרות מותו - יש עוד קריירה ארוכה לפניו. האיש כתב בין שיר לשניים ביום. כל יום.

אפשר לנחש שחומר רב שלא שמענו מעולם ייצא בעתיד. בניגוד לאמנים מתים אחרים, הכספת של פרינס כוללת הרבה יותר מטייקים אלטרנטיבים לשירים המוכרים או הקלטות מחזרות. יש שם אוצר שהעולם יצטרך לפחות עוד 57 שנים כדי לספוג, וכדי להתאהב בו שוב ושוב.

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות