אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
רגשות מעורבים

רגשות מעורבים

איך האוהדים של בני יהודה מסכמים את 13 השנים של משה דמאיו כמנהל ובעלים? עם הרבה זיכרונות חיוביים ותחושה של פספוס

25.04.2016, 13:34 | "הכתומה"

סיום עידן דמאיו בבני יהודה מעורר רגשות מעורבים בקרב הקהל הכתום. מצד אחד, יש סקרנות ותקווה מהדרך החדשה שנפתחה בפני הקבוצה מהשכונה. ומצד שני, סוף של תקופה תמיד מעורר גם חששות, חוסר וודאות ותהיות.

קראו עוד בכלכליסט

משה דמאיו. מותיר מורשת, צילום: ראובן שוורץ משה דמאיו. מותיר מורשת | צילום: ראובן שוורץ משה דמאיו. מותיר מורשת, צילום: ראובן שוורץ

משה דמאיו, שאתמול נתן את החותמת הסופית לעזיבתו, היה בשנים האחרונות דמות שנויה במחלוקת בין אוהדי בני יהודה. כדרכם של כל האנשים הדעתנים, הנחרצים והדומיננטיים, הוא סחף אחריו לא מעטים, אבל גם הקים עליו שונאים רבים.

ניתן לחלק את עמדות הקהל הכתום לגבי דמאיו לשלוש קטגוריות.

השונאים - אלו שחושבים כי האיש גרם נזק לקבוצה ועשו הכל כדי להביע בקול רם ובכל דרך את תיעובם מהאיש ומשפחתו.

המתונים - החושבים שדמאיו עשה הרבה דברים טובים בבני יהודה, לפחות בתקופות מסויימות, אבל מיצה את יכולתו לתרום לקבוצה.

האוהבים - אלו שמבכים את עזיבתו של דמאיו, וטוענים שבני יהודה עוד תתגעגע לימיו כבעלים. חלקם אף טוענים כי עזיבתו היא תחילת הסוף.

לגבי הקטגוריה האחרונה, צריך להזכיר שבני יהודה גדולה יותר מכל אדם מסויים אחד, יהיה אשר יהיה. לבני יהודה יש קהל גדול וחשוב (הרבה יותר גדול מ-3,000 האוהדים שמגיעים לבלומפילד), יש לה היסטוריה ארוכה, סמל, שורשים עמוקים ואמונה. גם אם, חלילה, ישתבש משהו בתקופת ברק אברמוב, בני יהודה תשרוד ותתגבר.

משיחות עם אוהדים כתומים מכל הגוונים עולה שהוא מעולם לא נתפס כ"איש רע". גם שונאיו יודו שדמאיו ניסה לעשות טוב עבור הקבוצה, למיטב הבנתנו ויכולתו. היו תקופות שזה הצליח לו מאוד, והיו תקופות שפחות.

יכולות איתור ללא חיבור

אי אפשר לשכוח את היכולת שלו לאתר שחקנים בדמותם של וינסנט אניימה, פדרו גלבאן ואחרים, שהשאירו חותם בבני יהודה, וחלקם גם העשיר את קופת המועדון הדלה. צריך לזכור בתקופת דמאיו מינוי מאמנים כגון ניצן שירזי, שבבני יהודה קיבל את הצ'אנס הגדול שלו, וגם את גיא לוזון, אולי המאמן הכי טוב ומתאים לבני יהודה בעשור האחרון או יותר. לזכותו של דמאיו אפשר לציין גם את ההשקעה באלפי ילדים ונערים, שחרגה מגבולות הכדורגל; וגם את העובדה שקבוצת הבוגרים משופעת בלא מעט שחקני בית, יותר מרוב קבוצות ליגת העל.

קשה לשכוח לו את השנים הטובות בהן היתה בני יהודה בצמרת הליגה, ושיחקה באירופה, וריגשה הרבה מאוד אוהדים. גם אם אפשר היה להוציא מזה יותר, וגם אם אחר כך באו ימים פחות טובים; זו תקופה שכיף להיזכר בה, ולדמאיו היה חלק משמעותי בבניית בני יהודה הזו.

יש גם מחנה האוהדים שזוקף לזכותו של דמאיו את המעבר לבלומפילד. עם כל ההבנה והגעגוע של אוהדים רבים לימי הזוהר של השכונה; המעבר לאיצטדיון גדול יותר, למתקן שמאפשר לראות כדורגל בצורה מודרנית, היה הכרחי.

עניין האיצטדיון מביא אותנו לדברים הפחות טובים שליוו את עידן דמאיו בבני יהודה. בעיני רבים הכישלון הגדול של משה דמאיו היה שבתקופתו לא נבנה איצטדיון חדש במידותיה של בני יהודה - איצטדיון בינוני, 10-8 אלף איש, עם יציעים קרובים לדשא - איצטדיון שיכול להפוך לבית אמיתי לאוהדים הכתומים. למרות שאי אפשר היה להישאר בשכונה, בלומפילד אינו איצטדיון ביתי עבור אוהדי בני יהודה. הוא גדול עלינו, אנחנו חולקים אותו עם שתי קבוצות גדולות, ובעיקר חסרה בו תחושת השייכות.

לדמאיו יש מספיק קשרים - בהתאחדות, בעיריה, בטוטו - בשביל להרים פרויקט כזה. והמורשת שלו היתה שלמה יותר אם היה משאיר אחריו גם מגרש ביתי חדש. בניית בית חדש לכתומים היה ממקם אותו במקום המכובד ביותר בהיכל התהילה של בני יהודה. לאורך השנים עלו תוכניות, נזרקו מיקומים (פארק דרום, הולץ ואפילו חיריה), אבל החלום לא התממש. רבים רואים בכך פספוס של דמאיו.

היו גם לא מעט טענות לגבי סגנון הניהול של דמאיו. בני יהודה ראויה לתרבות ניהול מודרנית ואיכותית, למערך דוברות רציני, לקשרי קהילה משמעותיים, למתקן אימונים ברמה שמתאימה ל-2016 - מחדרי ההלבשה, דרך חדרי הטיפולים, והצוות הסובב את השחקנים - אנשי רפואה, אימון, טיפולים, ואף פסיכולוג ספורט. המצב בבית הכתום בשכונת התקווה לא דומה לתרבות ניהול מודרנית בשום צורה. חייבת לבוא קפיצת מדרגה רצינית בעניין זה.

בעיני רבים הבעיה הגדולה בעידן דמאיו, בעיקר בשנים האחרונות, היא הקשר הבעייתי שנוצר בין הקבוצה לאוהדים. מצד אחד זה בא לביטוי בחוסר היכולת של דמאיו לתקשר ולהידבר עם קבוצת האוהדים המתנגדת לו. גם בלי לנקוט עמדה בסכסוך הזה, הנזק שסכסוך זה גרם לבני יהודה בשנים האחרונות היה ענק - האווירה במגרש, ההשפעה על השחקנים, ההתרחקות של אוהדים שלא יכלו לשאת עוד את ה"קרב" הזה, ועוד.

מצד שני, דמאיו לא התייחס במקצועיות גם לאוהדים המתונים. כמעט ולא היו הפעלת אוהדים במגרש ובאינטרנט, כמעט ולא נעשו מאמצים לקירוב ילדים ונוער, לא נעשתה תחזקה שוטפת של הקשר באמצעות אביזרי לבוש ועידוד ממותגים, שלא לדבר על הסעות למשחקים, יציע משפחות, ציון ימי הולדת במחציות המשחקים הביתיים, וכו'. פשוט לא היה קשר אמיתי בין קהל לקבוצה.

בכל הקשור לניהול שפחות קשור לחוזים עם שחקנים וכדורגל נטו, תקופת דמאיו לא תיזכר לטובה.

13 שנה של ניסיונות

.

לפני 13 שנים  משה דמאיו וחברים הקימו עמותה שלקחה אחריות על בני יהודה. אז הם היו האנשים שהצילו את הקבוצה מפירוק ונתנו לה אפשרות להיבנות מחדש. אנשים רבים באו והלכו ב-13 השנים הללו. דמאיו נשאר. באהבה הכתומה שלו, בדרכו הייחודית, בסגנון שלו, עם יתרונותיו וחסרונותיו; נדמה שהוא עשה את כל מה שהוא יודע כדי שבני יהודה תהיה קבוצה טובה יותר.

היו לו החלטות מבריקות, והיו טעויות קשות, והיו הרבה ניסיונות. בין אם אתם חושבים שהוא הצליח, נכשל, או גם וגם; בטוח מגיעה לו הכרה על חלקו המשמעותי בהיסטוריה הכתומה.

הוא מותיר את הקבוצה, במצב טוב מבחינה כלכלית, בליגת העל, בידיים של בעל בית חדש, שאולי יצליח למצות יותר מהפוטנציאל הענק שלה.

הכותבת היא בלוגרית שכותבת באתר של בני יהודה ובעלת עמוד פייסבוק

תגיות