אנה פרנק סופרסטאר

איב קוגלמן נולד וגדל בעיר בזל שבשוויץ, במרחק שני בניינים מחנות הרהיטים העתיקים של לני פרנק, אחותו של אוטו פרנק ודודתה של אנה פרנק. אמנם הוא לא הכיר את אוטו באופן אישי, אך מספר שהיה יושב הרבה אצל אחותו בחנות ודמותו היתה מוכרת בקהילת היהודים בעיר. לימים הפך קוגלמן (45) לעיתונאי, מו"ל וחבר בוועד המנהל של קרן אנה פרנק.

הקרן הוקמה בבזל ב־1963 בידי אביה של אנה במטרה לשמור על זכויות היוצרים של כתביה. כל הכנסותיה הוקדשו לחינוך, צדקה ופעילויות נגד גזענות ואפליה ברחבי העולם. "אנחנו חייבים לוודא שהיומן של אנה פרנק נגיש ומתורגם בכל העולם. לפני ארבע שנים למשל יצאו תרגומים בפרסית, ערבית וטורקית", מספר קוגלמן. "בכל העולם הערבי יש ועידות חינוך על שואה למניעת רצח עם ואנחנו מצליחים לשמור על דיון שלא מערב פוליטיקה".

תפקידו של קוגלמן בקרן הוא לפקח על האדפטציות של יומנה של אנה פרנק לתיאטרון ולקולנוע. הפגישה עמו מתקיימת בתיאטרון הקאמרי, לשם הוא הגיע כדי לצפות בחזרות להצגה "אנה", שתעלה במוצאי שבת הקרובה. ההצגה מבוססת על מחזה חדש שכתבו ג'סיקה דורלאכר ולאון דה וינטר, שהוצג בשנה האחרונה בכמה מדינות באירופה.

"כשהצטרפתי לוועד המנהל לפני שבע שנים ניסינו למצוא דרך להגיע לקהל היום והצעתי שייכתב מחזה חדש. בשנות החמישים ספר היה האמצעי המרכזי והיום אלה יותר ויזואליה ומדיה. אנחנו משתמשים בהצגה כדי להנגיש את הספר לצופים", הוא מספר, "הבנו שכדי למשוך את בני הנוער מהפלייסטיישן לתיאטרון צריך למצוא שפה שתדבר אליהם בהרבה תנועה, מוזיקה ומולטימדיה ושצריך להעביר את ההקשר של השואה".

שחקני ההצגה "אנה" בקאמרי. עומדים על במה מסתובבת | צילום: שאול גולן

אנה פרנק סופרסטאר

המחזה החדש כולל קטעים מיומנה של פרנק שנחשפו רק בשנים האחרונות. את ההפקה הישראלית (הפקה אינטימית וצנועה יחסית לגרסאותיה באירופה) ביים אלון אופיר ואת אנה מגלמת דנה מיינרט ולצדה אוהד שחר, שרה פון שוורצה ועוד. השחקנים משחקים על במה מסתובבת בתוך מבנה בן שתי קומות, והקהל צופה בהם כל הזמן מזוויות שונות בסיטואציות המתרחשות בתוך המחבוא.

"בשנות החמישים אוטו שקל להעלות הצגה המבוססת על היומן באירופה, אבל זה היה מוקדם מדי. הוא נסע לאמריקה, שם עלה בברודווי המחזה הראשון 'היומן של אנה פרנק' שכתבו פרנסס גודריץ' ואלברט הקט; בהמשך הוא רץ ברחבי העולם (הועלה בהבימה ב־1957 בתרגום נסים אלוני - מנ"ש)", אומר קוגלמן. "בעקבות ההצגה והסרט שנעשה בהמשך הפך היומן להצלחה מסחררת, במיוחד באירופה".

קוגלמן, השבוע בתל אביב. "היומן נגמר לפני שהסיפור האמיתי מתחיל" | צילום: שאול גולן

שואה ואייפד

ההצגה החדשה "אנה" עלתה באמסטרדם במאי של השנה שעברה בהפקת ענק שכללה מוזיקה וקירות מכוסים במסכים. מאז היא הספיקה לרוץ על במות ברחבי אירופה. דרישת הקרן היתה לספר את הסיפור המלא - לפני, תוך כדי ואחרי המלחמה - ולהעלות את היומן בשלמותו. "הסיפור האמיתי הוא לא רק מה שקרה במחבוא", הוא אומר, "אלא גם מה שקרה לשתי הילדות לאחר מכן. המשפחה נלקחה לאושוויץ ואנה ואחותה מרגוט נלקחו לברגן־בלזן, שם הן מתו. בישראל הילדים יונקים שואה מחלב אמם, אבל באירופה צריך להסביר הרבה דברים".

אנה היא לא הארי פוטר

לקרן, שתומכת בפרויקטים רבים בישראל, היה חשוב שההצגה תעלה גם כאן. לאחר דיאלוג עם הקאמרי יצאה ההפקה לדרך. "אנחנו מעורבים, אבל לא ברמה של מקדונלד'ס, שבודקת שהביג מק זהה בכל העולם", מסביר קוגלמן. "אנחנו עובדים בדיאלוג פתוח כי חשוב לנו לשמוע את הרעיונות של היוצרים. אנחנו לא רוצים להתפשר על הסיפור של אנה פרנק ולהפוך אותו לפופ, אבל כן לפנות לקהל של היום".

למרות הפרסומים שהספר מכר יותר מ־30 מיליון עותקים קוגלמן מצהיר שאין לדעת את היקף המכירות האמיתי, כיוון שהוא יצא לראשונה ב־1947, כשמכירות עדיין לא תועדו. "בשונה מהארי פוטר, את אנה פרנק שואלים הרבה מספריות ולומדים בבתי ספר, אז כמות המכירות לא משקפת, אלא כמות הקוראים", הוא אומר.

לא מעט הצעות מוזרות הגיעו אל הקרן במהלך השנים, הידועה ביותר היא של חברת אופנה שביקשה לקרוא ג'ינס על שמה. "לאנשים, במיוחד מאסיה, אין מושג על מה מדובר והם מתייחסים אליה כמו לצ'ה גווארה, לכן חשוב כל כך שיש קרן שמגנה על כבוד הקורבנות", מצר קוגלמן, "הרבה אנשים הפכו את אנה פרנק לאייקון תרבותי והוציאו אותה מההקשר היהודי־שואתי. אחת הבעיות היא שהיומן נגמר לפני שהסיפור האמיתי מתחיל".