כולנו נשלם את המחיר של הדרת עובדים מבוגרים

בשבוע שעבר שוב עלתה לסדר היום סוגיית גיל הפרישה, כאשר התקבלה בבית המשפט העליון ההחלטה לדחות את עתירתם של ארבעה פרופ' שביקשו שלא להפלות אותם על רקע גיל ולחייבם לפרוש מעבודתם. בפסק הדין, החזירו השופטים את הדיון בסוגיה לרשות המחוקקת והפצירו בה לעשות בחינה מחודשת של חובת הפרישה. 

העובדה שהעתירה נידונה בהרכב מורחב של שבעה שופטים מדגישה את חשיבות הנושא, כמו גם הדברים שנכתבו בפסק הדין, מהם עולה בבירור כי הם מקבלים ומסכימים עם טענות העותרים לפיהם חובת גיל הפרישה פוגעת בכבוד האדם. בית המשפט העליון יכול היה לעשות היסטוריה ולתקן עוול של שנים אילו היה מגבה את הדברים שנכתבו בפסק הדין בהחלטה לבטל את גיל הפרישה, במקום זאת הוא בחר להחזיר את ההחלטה לשולחן הממשלה, ואם להסתמך על לקחי העבר, במקרה הטוב הממשלה תגרור רגליה, תדחה ניהול דיון מעמיק וקבלת החלטה בנושא, ובמקרה הרע, העיסוק בנושא ייגנז מסיבות פוליטיות כאלה ואחרות.

כיום, החוק בישראל קובע כי בגיל 67 חלה חובה על כל עובד ועובדת לפרוש מעבודתם בשל גילם. חובה זו היא אבסורדית שכן גיל הפרישה הוא עניין קוגניטיבי, המשתנה מאדם לאדם, ותלוי במידה רבה במצב בריאותו של העובד ויכולתו לעבוד וכן, בסוג העבודה אותה עליו לבצע. כעת, כאשר בית המשפט העליון "העביר את הכדור" לידי המחוקק, אל לנו כחברה להניח לממשלה לשבת על הגדר ולהתעלם מסוגיה שרלוונטית לכל אחד ואחד מאתנו, שהרי בבוא העת כולנו נגיע לגיל פרישה. בהנחה וכוחנו במותננו, גם אנחנו נשאל מדוע אנו נדרשים לפרוש? האם עד אתמול, ערב פרישתנו, היינו כשירים לעבודה, לפתע חדלנו להיות אפקטיביים בבוקר שלמחרת? האם ידיעותינו המקצועיות נמחקות כהרף עין? האם ניסיונו הרב בטל ומבוטל?

אלו השאלות שגם על המחוקקים לשאול בבואם לבחון את נושא הפרישה לגמלאות, על אחת כמה וכמה כאשר תוחלת החיים עולה ובד בבד גם מצבם הפיזי של העובדים, אשר על פי גילם הביולוגי אמורים לפרוש לגמלאות. ההתמהמהות בטיפול בסוגיה זו, כמוה כלהודות שתופעת הגילנות (אפליה על רקע גיל) מקובלת עלינו.

טוב יעשה המחוקק אם יבטל כליל את הצמדת החובה לפרוש לגילו של אדם וישאיר את גיל הפרישה פתוח וללא מועד, כך שהעובד הוא זה שיבחר את מועד פרישתו, וזאת בהתאם להרגשתו הפיזית, תרומתו המקצועית ולפי תחושת המיצוי בה נמצא כל עובד באופן אינדיבידואלי. ואיך מתמודדים עם הסתייגותם של המעסיקים מפני העסקת עובדים מבוגרים, שסבורים כי הם פחות אפקטיביים ועולים להם יותר?

צילום: שאטרסטוק

בראש ובראשונה יש להחזיר את הרלוונטיות של עובדים מבוגרים לשוק העבודה, באמצעות חינוך והסברה במימון ממשלתי, ומתן קווים מנחים שיסייעו למעסיקים לזהות את התועלת הכלכלית בהעסקתם. מדובר בתועלת שהנה במקרים רבים גבוהה מזו של עובדים צעירים, בזכות ניסיונם הרב, מהימנותם ואישיותם הבוגרת, יציבותם הגדולה והמשמעותית מזו של העובדים הצעירים, ונטייתם לנאמנות ואחריות כלפי סביבת העבודה שלהם.

במקביל לאפיק ההסברתי, יש לספק פתרונות אופרטיביים כגון הקמת פורום להעסקת עובדים מבוגרים במסגרתו יוענקו למעסיקים אשר יעסיקו עובדים מבוגרים מענקים או בונוסים. רעיון לפתרון נוסף ניתן לשאוב מהמצב הקיים בגרמניה, שם עובד אשר הגיע לגיל פרישה, מפחית משעות עבודתו בהדרגה ובמקביל לכך, "חופף" עובד חדש שיכנס לנעליו כאשר יפרוש סופית מעבודתו, תקופה זו יכולה להתפרש לתקופה של שנה שנתיים.

דבר אחד בטוח, המדינה חייבת לטפל בסוגיה ולהתאים את החוק למציאות המשתנה. אם הממשלה תמשיך לטמון את ראשה בחול, בעוד שנים בודדות כולנו נשלם את המחיר של הדרת עובדים מבוגרים משוק העבודה ונתעורר למציאות של משבר כלכלי שאף אחד מאתנו לא ירצה לחיות בה.

הכותבת היא מומחית לדיני עבודה, עומדת בראש משרד נעמי לנדאו ושות' ויו"ר האגודה הישראלית לחקר יחסי העבודה

www.landaulaw.co.il