אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
זו המציאות צילום: אבי רוקח

זו המציאות

סרטים כמו "מיסטר גאגא" ו"פרינסס שואו" מוכיחים שקולנוע תיעודי יכול למלא אולמות לא פחות מקולנוע עלילתי. אז למה סוג הסרטים הזה עדיין מקופח בתקציבים ובתחרויות?

04.05.2016, 08:37 | אור סיגולי
בחודשים האחרונים מסתמנת נקודת מפנה ביחס בין הקהל המקומי לקולנוע הישראלי. זרם חדש של היצירה הישראלית המקורית משתלב בקונצנזוס, ממלא אולמות ומשתרש בשיח היומיומי — הקולנוע התיעודי. בעולם ישראל ידועה כבר זמן מה בזכות העשייה התיעודית שלה, לא מעט בזכות הצלחת "ואלס עם באשיר" ב־2008, ושלוש שנים לאחר מכן כאשר שני סרטי תעודה ישראליים — "שומרי הסף" ו"חמש מצלמות שבורות" — היו מועמדים לפרס האוסקר בקטגוריה התיעודית. בישראל סוג הקולנוע שבעבר היה בעיקר נחלתם של המסך הקטן והפסטיבלים, מתחיל לקבל מקום של כבוד בהקרנות המסחריות. כיום מוצגים בבתי הקולנוע לא פחות משלושה סרטים דוקומנטריים: הראשון הוא "מיסטר גאגא", שהפך להיות אחד הסרטים הישראליים הרווחיים ביותר של השנה האחרונה, ולאחריו הגיעו "מי יאהב אותי עכשיו?" ו"פרינסס שואו", שבין רגע נחטף מהקרנות סינמטקיות אל האולמות הגדולים של רשת סינמה סיטי. גם פסטיבל הסרטים התיעודיים דוקאביב, שייפתח ב־19 במאי בסינמטק תל אביב, הפך בשנים האחרונות לאימפריה שמביאה לא פחות קהל מפסטיבלי הקולנוע ה"רגילים" בירושלים ובחיפה.

"אני חושבת שהצלחת הקולנוע התיעודי נובעת מכמה גורמים. אחד מהם הוא איכות הסרטים שמשתבחת", אומרת יו"ר פורום היוצרים הדוקומנטריים אסנת טרבלסי, "ההצלחה האדירה של דוקאביב, לצד האלטרנטיבה שמציבים yes דוקו וערוץ 8 של HOT לערוצים המסחריים, משפיעים על השיח. חברות ההפצה הבינו את הפוטנציאל האדיר הגלום בסרטים אלו והחליטו לתת להם מסכים. לשמחתי הם לא מתאכזבים".

מתוך הסרט "מיסטר גאגא" מתוך הסרט "מיסטר גאגא" מתוך הסרט "מיסטר גאגא"

ירון כפתורי, המשנה למנכ"ל רשת לב שבה הופצו "מיסטר גאגא" ו"מי יאהב אותי עכשיו?" של האחים הימן, אומר שהפתיחות לקולנוע הדוקומנטרי מוכחת בשטח: "בעבר ניסינו להסתיר את העובדה שסרט אינו עלילתי, אבל עכשיו אין צורך. בקופות הכרטיסים פחות ופחות נשאלת השאלה אם הסרט תיעודי או לא, אלא רק אם הוא טוב".

אך בזמן שהקולנוע התיעודי תופס חזקה באולמות, יש מקום מרכזי שבו נראה שהשינוי עוד רחוק. מדובר בהיכל התהילה של הקולנוע הישראלי: פרס אופיר. האקדמיה הישראלית המחלקת את הפרסים יצרה קטגוריה נפרדת לסרטי תעודה, בדומה לפרסי תעשייה בכל העולם. אך בשונה מטקסים זרים, תקנון אופיר לא מאפשר לסרט תיעודי להתמודד בקטגוריות הכלליות, כמו אלו של הבימוי, הסאונד וכמובן הסרט הטוב ביותר. טקס האוסקר האמריקאי, למשל, נותן את ההזדמנות הזו. כך יכולנו לראות בעבר סרטים כמו "חלומות כדורסל" שהיה מועמד לפרס העריכה, "אמת מטרידה" שזכה בפרס השיר המקורי, או סרטים כמו "ואלס עם באשיר" שהתמודדו בקטגוריית הסרט הזר. 

מתוך הסרט "פרינסס שואו" מתוך הסרט "פרינסס שואו" מתוך הסרט "פרינסס שואו"

התקציב: פחות מרבע

 

אף שהאקדמיה הישראלית לקולנוע כן מנסה להיפתח, החלוקה בין תיעודי לעלילתי לא עומדת להשתנות בקרוב. לצד זאת ישנה פרצה תמוהה בתקנון: כשסרט נרשם לפרס אופיר הוא יכול לבחור בעצמו, ללא התערבות האקדמיה, אם הוא תיעודי או לא. כך נוצר מצב שעל סרט לבחור אם להתמודד בקטגוריה בודדת (הסרט התיעודי), אשר לרוב מוגשת במהלך הפסקת הפרסומות, או להכריז על עצמו כעלילתי. העיקרון הזה עורר קולות מחאה בעבר כש"ואלס עם באשיר" ו"המדריך למהפכה" נכנסו לתחרות כסרטים עלילתיים. שניהם היו מועמדים בין היתר לפרסי הסרט, הבימוי והתסריט אך לא היו מועמדים לפרס הסרט התיעודי. "לצערי האקדמיה עדיין מתייחסת לקולנוע הדוקומנטרי כבן חורג", אומרת טרבלסי, "אשמח מאוד אם הקולנוע הדוקומנטרי יקבל הכרה שוות ערך לעלילתי במסגרת אופיר. אבל זה לא הדבר החשוב ביותר. מה שחשוב באמת הוא הגדלת התקציב לדוקומנטרי במועצת הקולנוע".

נוסף לכל זאת ולמרות הצלחתו, הקולנוע התיעודי סובל מקיפוח ברמה התקציבית. תקציב הקולנוע התיעודי בארץ הוא פחות מרבע מתקציבו של זה העלילתי.

"כאשר מגיע אלינו יוצר עם סרט תיעודי אני יודע שרוב ההשקה תגיע מאיתנו ומההפקה", מספר כפתורי ומצביע על נקודה נוספת, "ישנו מס של 2.5% ממכירות הכרטיסים, המועבר להתאחדות בעלי בתי הקולנוע ומשמש לקידום עתידי והפצה של סרטים. המס הזה לא מגיע אל היצירה התיעודית אלא רק העלילתית".

"ואלס עם באשיר". בגלל התקנון המוזר היה מועמד באופיר בקטגוריית התסריט, אבל לא כסרט תיעודי, צילום: יח"צ "ואלס עם באשיר". בגלל התקנון המוזר היה מועמד באופיר בקטגוריית התסריט, אבל לא כסרט תיעודי | צילום: יח"צ "ואלס עם באשיר". בגלל התקנון המוזר היה מועמד באופיר בקטגוריית התסריט, אבל לא כסרט תיעודי, צילום: יח"צ

 

גבולות מטושטשים

 

החלוקה הזו מוזרה במיוחד על רקע העובדה שההבדלים בין שני סוגי היצירה הולכים ומיטשטשים. בפסטיבלי הקולנוע הגדולים בעולם מבינים את זה. בשלושת הפסטיבלים היוקרתיים ביותר, קאן, ונציה וברלין, כבר לא מפרידים בין שני סגנונות העשייה, והמסגרות התחרותיות השונות הן מעורבות. בישראל, נכון לעכשיו, שני הפסטיבלים הגדולים, בחיפה ובירושלים, עדיין מייצרים תחרויות נפרדות לעלילתי ותיעודי.

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות