"כשנסענו עם אמי לאושוויץ היא התאכזבה ואמרה: 'אושוויץ הזה לא דומה כלל למחנה שחי בתוכי יום יום ושעה שעה'"

"הוריי ניצולי שואה. אמי רחל, ילידת טרנסילבניה, שרדה את אושוויץ ואת צעדת המוות. אבי אברהם (בוצי), יליד הונגריה, שרד כחייל בצבא ההונגרי. הם הכירו בארץ אחרי המלחמה והשתקעו ברחובות. אבי, שהיה בכיר בבנק הפועלים סניף רחובות, הפך לאושייה מקומית, וכילד שנאתי ללכת איתו ברחוב כי כל הליכה קצרה התארכה לחצי שעה בגלל אנשים שפגש ועצר לדבר איתם. אבא היה איש טוב ונחמד, פחות מתאים לעולם הבנקאות של היום. היה לו חוש לאנשים, והוא תמיד אמר שהוא יודע לזהות אנשים שמרמים אותו, אבל בהחלטות שלקח היה סיכון, והיו לו רגעים קשים. אמא סיפרה: 'אביך לא ישן בלילה מחשש שצ'ק שקיבל עבור הבנק יחזור, או שהלוואה שאישר לא תוחזר'.

"אמא עבדה כמדריכה במושבי עולים חדשים בדרום עד שנולדתי. היא באה מבית חרדי, וכשנישאו אמרה לאבי שהיא רוצה שינהלו אורח חיים דתי: 'אוכל כשר, לא מעשנים בשבת, הולכים לבית כנסת, מניחים תפילין, מוותרים על משחקי כדורגל בשבת', אבל אבי הבהיר שלא יוכל לוותר על רדיו בשבת. וכך אני זוכר שבאחד הימים בכיתה ד', הגענו לבית הכנסת וכל המתפללים התגודדו סביב אבי שסיפר שרצחו את קנדי. לי אבא התיר לראות כדורגל בשבת בתנאי שאקנה את הכרטיסים בשישי. כששאלתי מדוע אינו בוחר לקיים את כל המצוות או לא לקיים אף אחת, השיב: 'אני באמצע כי אני שומר על המסורת של אבא שלי'. אישית ניסיתי להיות דתי, אבל היו לי כל הזמן מחשבות אפיקורסיות, עד שבגיל 16 החלטתי סופית שאחיה כחילוני, וכשיצאתי מהמדרשייה הורדתי רשמית את הכיפה.

1964. יונה פוגל בן העשר עם אחיו מאיר בן השמונה והוריהם רחל ואברהם, רחובות

"נסענו פעם עם אמי, כיום בת 90, ואבי ז"ל לאושוויץ, ואמא התאכזבה. המחנה נראה לה סטרילי, ואת הצריף שבו שוכנה עם אחיותיה, שאחת מהן נספתה (בנוסף לאחיה והוריה), לא מצאה. 'אושוויץ הזה לא דומה בדבר למחנה שחי בתוכי יום יום ושעה שעה', אמרה. תמיד סיפרה לנו איך הנאצים גרמו לאובדן צלם אנוש והפכו את האסירים לחיות מורעבות, שמוכנות לעשות הכל תמורת עוד פירור מזון. היא סיפרה איך ראתה אמהות גונבות אוכל מבנותיהן, ובנות מאמהות. היא עצמה, סיפרה, אף פעם לא אכלה את כל המנה שלה, לא משנה כמה רעבה היתה, אלא שמרה ממנה קצת לעת צרה. כך הצליחה להגיע לצעדת המוות עם כמות של כיכר לחם שלמה. בספר שכתבה למשפחה סיפרה כי הקאפו במחנה העבודה בליפשטט אמרה לה: 'את תמותי עם שקית לחם ביד'. על חוויות שעברו עליה שם כמו הקור והרעב היא מדברת עד היום בצורה מאוד נייטרלית וטכנית. הדבר היחיד שמעורר בה רגש גלוי הוא כשמזכירים לה את המשפחה. אלה הרגעים שבהם רואים שהרגש שהמקום מעורר עוד לא עבר לה".