בבזל הקמתי את הקיר המרחף

1. נתוני פתיחה

הנכס: דירת 60 מ"ר בבניין משנות השישים באזור בזל, בצפון הישן של תל אביב.

הלקוחה: יעל שמואלי, בת 42, עורכת דין לדיני משפחה, ירושה וגישור.

דיני משפחה וירושה: "מניסיוני שיפוצים הם העילה השלישית הכי נפוצה לגירושים. העילה הראשונה היא בגידות והשנייה היא מצב כלכלי" (אומרת יעל).

איש המקצוע (או: מזל שאי אפשר להתגרש ממשפחה): האדריכל עמי שמואלי, אחיה הצעיר של יעל, בעלי המשרד שמואלי־עידו אדריכלות בשותפות עם בת זוגו, האדריכלית איילת עידו־שמואלי. שיפוץ הדירה של יעל היה הפרויקט הראשון של עמי כאדריכל.

ציפיות: "אמרתי לעמי שאני רוצה קצת צבע ועבודות טיח", אומרת יעל ("קוסמטיקה", עמי קורץ בתגובה). אך עד מהרה התברר לה שתיאום הציפיות כשל. יעל משחזרת: "יצאתי מהבית, וכשחזרתי ראיתי את עמי מבסוט עם פטיש 5 קילו ביד ואת הבית עירום. לא היו קירות פנימיים, הם שברו הכל. אני לא אשכח את המראה הזה לעולם. ברגע שנפלו פה הקירות שחררתי כמעט לחלוטין, לא היה לי מושג איך זה ייגמר".

תקציב: מסגרת התקציב לשיפוץ, שארך בסופו של דבר כמעט שנה ("אבל היו חגים באמצע, הפועלים לא עבדו והיו תאקלים", אומר עמי), היתה כ־300 אלף שקל. כשמוצה התקציב הזה, יעל נאלצה למכור את הג'יפ שלה ("ואני אהבתי את הג'יפ שלי", היא מדגישה) כדי לממן את יתרת העלויות. "גרתי בדירה שכורה ונוסף לכך שילמתי משכנתא, וזה לא היה קל", היא מסבירה. "אמא שלי כבר לא ידעה מה לעשות, היו לנו מריבות". עמי מהנהן: "היתה עקשנות רבה". יעל מסכמת: "התהליך היה לא פשוט עבורי, אבל בסופו של דבר ברור שזה שווה כל שקל ושקל, והתוצאה מדהימה ביופייה".

אזור: "היה לי ברור שזה פריים לוקיישן מבחינת נדל"ן. זו שכונה בתל אביב הקטנה ליד הים, יש בתי קפה מסביב וקופת חולים קרובה", אומרת יעל. "חיפשתי בית המון זמן. הייתי מרושתת על העיר. הייתי בקשר עם מתווכים, ראיתי ראשונה את הדירות שמתפנות. קניתי את הדירה הזאת בחמש דקות. עליתי עם המתווך ומיד ידעתי שזה זה".

 

2. עקרונות מנחים

איפוק אלגנטי: דירתה של יעל מאופיינת בקווים מינימליסטיים ומתעתעת במבקר בה. תחושת הפתיחות והמרחב שלה מעלה על הדעת לוֹפט, ואילו הקיר המרחף המפריד בין החלל הציבורי לפרטי ועיצוב החלל הפרטי בין המסדרונות במין מבוך מספקים תפנית בעלילה. "יש אנשים שנכנסים לפה וחושבים שהבית בתהליך", אומרת יעל, "זה בית שעושה מבחני אישיות: יש כאלה שאומרים 'וואו', ויש כאלה שלא מבינים".

"הדירה הזאת לא פונקציונלית בעליל", עמי פותח. "היא לא מתעסקת בעצמה, אלא במה שמשתמע ממנה - הדיוק בנקודה שבה הדברים מתערערים. יש פה קיר מרחף שלא מחובר לכלום - קיר כמו שאנחנו מכירים הוא סוג של גבול, ופה הוא מערער את החלל". יש לציין שהקיר המרחף מטעה בחזותו הקלילה: הוא בנוי מקונסטרוקציית פלדה שנאחזת בעמוד.

איילת, בת זוגו של עמי, רואה בדירה ייצוג לאישיותה של יעל: "יש פה כל מיני אלמנטים שקשורים גם באופי של הלקוחה - הקיר המרחף מסתיר חדר שינה, מתחת למיטה יש ארגז מצעים והאי במטבח מחביא בתוכו מגירות. יעל היא אשה עצמאית, אמיצה, חופשייה, והבית מאוד מאפיין אותה. אף שהבית קיצוני בתכנון שלו, זו היא: שאלת על המטבח הקטן? היא אוהבת לאכול במסעדות; שאלת על הפתיחוּת? היא גרה פה לבד אז. הבית הזה יפה, וכמו שהוא מייצג את עמי, הוא מייצג את יעל".

בטון: הקו המינימליסטי של הבית מתאפיין, בין היתר, ברצפת בטון מוחלק ובאי מבטון, שנוצר ביציקת החומר לשבלונה מעץ. כדי ליצוק את הבטון לתוך הבית ממשאית שעמדה למטה היה צריך לחסום את הרחוב, "מה שלא היה פשוט, כי יש פה אמבולנסים", מספר עמי. "היה פה אמבולנס שרצה לעבור ברחוב ושאלתי אותו: זה מקרה של חיים ומוות או שאפשר לחכות?". יעל מרוצה מאוד מהתוצאה: "זה פרקטי, יפה וקל לניקוי. צריך רק לא לגרור באגרסיביות רהיטים או דברים כבדים".

 

3. אתגרים

תהליך השיפוץ לוּוה בוויכוחים בין שני האחים. "הדיל ברייקר ביני לבין אחותי היה החלון שרציתי להכניס בקירות וסקיילייט בתקרה", מספר עמי. "מבחינה תקציבית זה היה אסון, מדובר בעלויות הזויות לגמרי". שני החלונות האלה אכן לא נפתחו בדירה בסופו של דבר. "זה לא היה מצחיק, זה היה טראגי", מבהירה יעל. "אני רציתי לסיים, חשבתי שהבית כבר גמור".

4. מרווקות למשפחה קטנה

 

"כשעברתי לפה הייתי רווקה, ואז פגשתי את רועי", יעל מחייכת אל בן זוגה רועי שמואלי, סטודנט להנדסת תוכנה שמתגורר איתה בדירה. "זוג יכול לחיות כאן, אבל צריך להסתדר", היא אומרת ומתבדחת על שאי אפשר לטרוק דלתות בדירה נטולת דלתות פנים כמו שלה. רועי, לעומתה, מצביע על חיסרון בפתיחוּת של הדירה: "אני לא רואה חדשות הספורט כבר כמה חודשים כי הטלוויזיה מרעישה לה, אבל אין לי צורך להיכנס, לסגור את הדלת ולהיות לבד". יעל בהיריון מתקדם ומתכננת להישאר בדירה ככל שיתאפשר לה, גם אחרי התרחבות המשפחה.

5. חרטות קטנות

"בכל יום, כשאני חוזרת הביתה, אני פותחת את הדלת ואומרת: איזה בית יש לי, איזה כיף לי, אני גרה בחלום", מספרת יעל, מה שמעיד שהחרטות לעתים נותרות אך ורק בראש המתכנן. איילת מצביעה על הנישה שבה ממוקם המקרר ואומרת: "תכננוּ ארון קיר גדול שיכיל את המקרר, מכשירי חשמל שונים ועוד קצת שטח אחסון. זה היה הדבר האחרון שנשאר, וזה לא קרה בסוף. יש משהו בעובדה שהבית לא מושלם". לעמי היו תוכניות גרנדיוזיות יותר: "בדיעבד הייתי פולש לבית השני", הוא אומר בחיוך, "וככה לכל העיר".