צילום: Ellen McCollister
למה אנשים עם מזל לא אוהבים לשלם מסים
החשיבות של מזל בהצלחה עסקית לא אמורה להפתיע. אלא שהכלכלן האמריקאי הנודע ומחבר רבי־המכר רוברט פרנק מצביע על תופעה של "הכחשת המזל", שרווחת דווקא אצל אלה שהתעשרו יותר מכולם. מכאן, הוא טוען בספר חדש, קצרה הדרך להקמה של מנגנון פוליטי־כלכלי שכל תכליתו לצמצם את המס שעשירים משלמים, כי הם הרי "אנשים מוכשרים במיוחד, שבנו את עצמם במו ידיהם"
מאז חזר מהמתים, רוברט פרנק מודע במיוחד לחשיבותו של המזל. "זה היה בוקר שבת קר", מספר פרופ' פרנק, מהכלכלנים הידועים בארצות הברית. "שיחקתי טניס עם טום גילוביץ', חבר ותיק שלי שאני גם משתף איתו פעולה במחקרים. במערכה השנייה, בין משחקונים, התלוננתי שיש לי בחילה. טום מספר שהדבר הבא שראה הוא שנפלתי מהספסל שעליו ישבנו, ונשכבתי על המגרש. הוא כרע לידי כדי לברר מה קורה, וגילה שאני לא נושם ואין לי דופק. נראיתי מת.
"למעשה", ממשיך פרנק בראיון בלעדי ל"מוסף כלכליסט", "זו שאלה פילוסופית אם הייתי מת או לא. סבלתי מדום לב פתאומי, אירוע שמכונה גם מוות לבבי פתאומי. אני אישית חושב שכששכבתי על מגרש הטניס, הייתי מת, ואם שום דבר לא היה משתנה גם הייתי נשאר מת. מה שקרה הוא שהחיו אותי. טום צעק שמישהו יזמין אמבולנס, הפך אותי על הגב, והתחיל להכות על החזה שלי. הוא אף פעם לא ביצע החייאה בעבר, וראה את זה רק בסרטים ובטלוויזיה. בשלב מסוים הוא הצליח להוציא ממני שיעול, אבל אז שוב איבד אותי. לא היו לי דופק או נשימה, והוא כבר עמד לאבד תקווה. באותו רגע נכנס דרך הדלת הראשית של מתקן הטניס צוות חירום רפואי. הם גזרו את החולצה שלי, נתנו לי שוק חשמלי שהחזיר אותי לחיים, שמו אותי באמבולנס והעבירו אותי לבית חולים, וממנו העבירו אותי במסוק לבית חולים גדול יותר, שבו שמו אותי בקרח למשך הלילה.
"בדיעבד, הרופאים סיפרו לי ש־98% מהאנשים שסובלים ממצב כזה נשארים מתים, ואתה לא רוצה לראות את רוב האנשים ששרדו כי יש להם נכות חמורה עקב חוסר חמצן. אבל כעבור ארבעה ימים התעוררתי עם ראש צלול, ונראיתי די נורמלי. שוחררתי למחרת, ושבוע לאחר מכן, אחרי שעברתי מבחן מאמץ, חזרתי לשחק טניס עם טום".
סיפור חזרתו לחיים, פרנק מוסיף, הוא סיפור מזל מובהק במיוחד. הוא מלמד באוניברסיטת קורנל, ששוכנת באית'קה, עיר קטנה במרכז מדינת ניו יורק, לא מיקום אידיאלי למקרה חירום רפואי. ולא רק זה, אלא שמתקן הטניס שבו שיחק שוכן באתר מבודד מחוץ לעיר. "האמבולנס הגיע בתוך מקסימום 10 דקות מההתמוטטות שלי, ובדרך כלל הוא לעולם לא היה מצליח להגיע כל כך מהר, כי האמבולנסים נשלחים מהצד השני של העיר. זה פחות משליש מהזמן שלוקח לאמבולנס להגיע לאזור הזה בדרך כלל, ובהמשך גיליתי שהסיבה שהוא הגיע כל כך מהר היתה שהיו שתי תאונות שאירעו ממש ליד מרכז הטניס. באחת מהן הפציעות לא היו רציניות, וכאשר נהג האמבולנס קיבל קריאה על אירוע רפואי חמור, הוא עזב את הזירה ונסע כמה מאות מטרים כדי להגיע אליי. כך קרה שניצלתי".
פרנק יודע לספר גם על מקרים אחרים של צירופי מקרים מפתיעים בחייו. הוא גדל כילד מאומץ בפלורידה, ורק כאשר היה באמצע שנות השלושים לחייו, וכבר התגורר באית'קה, החליט לחפש אחר אמו הביולוגית. מסע החיפושים שלו העלה שאמו הרתה אותו כטייסת רווקה במלחמת העולם השנייה, לגבר שהיה מאורס לאשה אחרת, ומסרה אותו לאימוץ עם לידתו. בהמשך למד פרנק שאמו מתגוררת בעיר קטנה בווירג'יניה, ושיש לה גם בת — אחותו הביולוגית.
בשלב הזה, בעודו מתלבט אם לנסוע לווירג'יניה לברר מה עלה בגורל אמו וליצור איתה קשר, החליט פרנק לשאול את שכנתו מהצד השני של הרחוב, סוזן מילר, שהגיעה מווירג'יניה, אם שמעה אי פעם על העיירה שבה מתגוררת אמו. התוצאה היתה, הוא מספר, "אחת החוויות המוזרות ביותר של חיי". השכנה של פרנק, מסתבר, גדלה באותה עיירה קטנה של אמו הביולוגית. לא רק זה, אלא שבמשך שמונה שנים היא ישבה לצד אחותו ליד אותו שולחן בית הספר. מה כבר הסיכוי לכך?
יש מי שיראה בצירופי מקרים כאלה עדות ליד הגורל או לפעולתה של השגחה עליונה. פרנק, הכלכלן, מסתכל על הדברים אחרת. "הפואנטה של הסיפור על השכנה שלי היא שאם אתה חי חיים מספיק ארוכים, מיליוני דברים יקרו לך. רובם יהיו אירועים די רגילים. אבל אם יש מספיק זמן ומספיק אנשים, בקבוצת הדברים שקורים יהיו גם דברים שהם לא סבירים באופן שלא ייאמן. ברוב הפעמים שתטיל מטבע, לא תקבל 'פאלי' אפילו שלוש או ארבע פעמים ברציפות. אבל אם תטיל מטבע מיליון פעמים, יקרה גם שייצא לך פאלי 20 פעם ברציפות. וואו, מה הסיכוי לזה? אנחנו יודעים מה הסיכוי. אחד למיליון. ואם תטיל מטבע מיליון פעמים, קרוב לוודאי שזה יקרה".
וזה נכון גם לאירועים יוצאי דופן במהלך חיינו השגרתי?
"בדיוק", אומר פרנק, ומספר סיפור שנתקל בו בדיון על הסתברות בפורום באינטרנט. אחד המשתתפים בדיון סיפר איך ענה לדפיקה בדלת באמצע הבישולים, כשהוא מחזיק ביצה בידו. בדלת עמדה השכנה, שרצתה לברר אם היא יכולה לשאול ממנו ביצה. "זו התרחשות יוצאת דופן", אומר פרנק, "אבל זה מין הסתם דבר שקרה כבר הרבה פעמים". הרי אנשים מבקשים מדי פעם מצרכים משכניהם, ולרוב זה קורה בשעות שבהן מכינים אוכל. בארצות הברית לבדה נאכלות בכל יום מאות מיליוני ארוחות בוקר, שמצטברות לעשרות מיליארדי ארוחות בכל שנה. כשחושבים על זה כך, הסיכוי שבוקר אחד אדם יבקש ביצה בדיוק כשבבית השכנים מכינים חביתה כבר לא נראה כל כך מופרך.
ואותו עיקרון, פרנק משוכנע, פועל גם בכלכלה, או ליתר דיוק בקריירות שלנו — וגם בקריירות מוצלחות במיוחד. זו עובדה שאנחנו נוטים לשכוח: המזל משחק תפקיד קריטי בהצלחה בחיים, בעיקר בכלכלה המודרנית. "הקריירות שלנו כוללות אלפי שלבים, ואחד השלבים בדרך יכלול שילוב אירועים לא צפוי". המזל, במילים אחרות, משחק תפקיד בקריירה של כל אחד מאיתנו. אבל לפי פרנק, הוא משחק תפקיד גדול במיוחד במציאות שבה אלפים רבים של מתמודדים מתחרים במירוץ אל המקום בצמרת. במצב כזה, הוא אומר, "המנצח בתחרות כמעט אף פעם לא יהיה הבן אדם הכי מוכשר, אלא מישהו שכמעט מוכשר כמו המתמודד המוכשר ביותר אבל יש לו גם הכי הרבה מזל".
"התמזל מזלי": ובזכות המזל פרסמתי מאמר וקיבלתי קביעות
פרופ' רוברט פרנק (71), כלכלן התנהגותי שמלמד בבית הספר למינהל עסקים בקורנל, נמנה עם הכלכלנים הנודעים בארצות הברית, בין היתר בזכות מחקריו על האי־שוויון והשלכותיו, ספר לימוד לסטודנטים שחיבר עם בן ברננקי, יו"ר הפד לשעבר, והטור החודשי שהוא מפרסם ב"ניו יורק טיימס". והוא משוכנע שגם בקריירה רבת־השנים שלו שיחק המזל תפקיד מפתח. בספר המדובר "הצלחה ומזל" (Success and Luck), שפרסם בחודש שעבר, הוא מספר בין היתר על תקופת בצורת ממושכת שפקדה אותו בתחילת הקריירה והעמידה בספק את סיכוייו לשמור על משרתו באוניברסיטת קורנל. היא הסתיימה רק בזכות מפגש עם חוקר אורח, שלהבדיל משאר המרצים במחלקה לכלכלה התעניין ברעיונות של פרנק, ועודד אותו לכתוב מאמר לקובץ שהוא ערך. המאמר נכתב אבל קובץ המאמרים בוטל. במקום זאת, פרנק שלח את המאמר לכתב עת מקצועי נחשב — וקיבל כמעט מיד תשובה חיובית. כך החל רצף פרסומים מהיר שהוביל את פרנק לקביעות, ושאותו לא הצליח לשחזר מעולם, אף שהוא משוכנע שהמחקרים שלו בהמשך היו איכותיים הרבה יותר. המסקנה של פרנק: "התמזל מזלי".
לא חסרות גם דוגמאות מפורסמות יותר לחשיבות המזל להצלחה בקריירה. כך למשל, כותב פרנק בספרו, רצו המנהלים באולפני פרמאונט ללהק שחקנים מפורסמים כמו רוברט רדפורד, וורן ביטי או ראיין אוניל לתפקיד מייקל קורליאונה בסרט "הסנדק". בשלב מסוים, הם כמעט חתמו על חוזה עם ג'יימס קאן לתפקיד. רק אחרי איומים של הבמאי הצעיר פרנסיס פורד קופולה הם הסכימו ללהק לתפקיד את אל פצ'ינו, שחקן לא מוכר. ג'יימס קאן נאלץ להסתפק בתפקיד האח, סוני. סיפור דומה חזר על עצמו לאחרונה בסדרה "שובר שורות". הבכירים ברשת AMC פנו בתחילה לשחקנים ג'ון קיוזק ומתיו ברודריק, וכשאלה סירבו לתפקיד הראשי בסדרה, הסכימו הבכירים לבקשת הבמאי ללהק לתפקיד וולטר ווייט, המורה לכימיה שעובר לצד האפל, את בריאן קרנסטון, שחקן בגיל העמידה שלוהק עד אז בתפקידי משנה. זה התברר כליהוק גאוני.
פצ'ינו וקרנסטון הם שחקנים מוכשרים ביותר, כמובן, אבל בלי טיפת מזל סביר שלא היו מגיעים לאן שהגיעו. כמוהם "יש עוד אלפים רבים של שחקנים מוכשרים ביותר שפשוט לא קיבלו מעולם את ההזדמנות המתאימה להפגין את הכישורים שלהם", מדגיש פרנק.
אותו עיקרון תקף גם כשמדובר באנשי עסקים מצליחים, גם כאלה שהגיעו לעושר מופלג. לדוגמה ביל גייטס, האדם העשיר בעולם, חב לא מעט למזל. למשל, את העובדה שבצעירותו היה בין בני הנוער היחידים בעולם שבית הספר שלהם איפשר להם גישה ישירה לטרמינל מחשב. כתוצאה, "היה לי יותר ניסיון בתכנות בגיל צעיר מכל אדם אחר באותה תקופה", סיפר גייטס באחד הראיונות. או את העובדה שאחד המנהלים ביבמ סיפר לו שהחברה שוקלת לקנות מערכת הפעלה למחשבים אישיים בשם QDOS ממפתח בשם טים פטרסון, ואז הוסיף שמבחינתו לא משנה אם יבמ תקנה ממנו בעצמה את מערכת ההפעלה או תרכוש אותה דרך גייטס (שיחד עם שותפו פול אלן מיהר לרכוש מפטרסון את מערכת ההפעלה). בהמשך, הבכירים ביבמ לא העריכו נכון עד כמה יצליח המחשב האישי, והסכימו לשלם לגייטס תמלוגים בעבור כל עותק של מערכת ההפעלה. ברצף האירועים הזה היתה הרבה יוזמה וערמומיות של גייטס, אבל גם לא מעט מזל — שבסופו המתין לו עושר אגדי.
את האנקדוטות האלה פרנק מגבה בחישובים. באחת הסימולציות הממוחשבות שערך הוא ניסה לצפות מה תהיה תוצאה של תחרות בין מאה אלף מתמודדים — סיטואציה די סבירה בשוק העבודה הגלובלי, שבו שוררת תחרות עזה על ראש הסולם. בתרחיש שבנה פרנק, המזל אחראי רק ל־2% מההצלחה שלנו. כל השאר הם כישורים ועבודה קשה. אבל למעט מזל, מסתבר, יכולה להיות השפעה גדולה, במיוחד כשאתה מתחרה מול הרבה מאוד אנשים. בסימולציה, אף שלמזל היה משקל קטן יחסית, בכמעט 80% מהמקרים מי שהגיע למקום הראשון לא היה המועמד בעל הכי הרבה כישורים ושהשקיע הכי הרבה מאמץ, אלא מועמדים טיפה פחות טובים, אבל בעלי יותר מזל.
במילים אחרות, גם כאשר למזל יש רק תפקיד קטן בהצלחה שלנו (כאמור, 2%), התוצאה תהיה ש"רק לעתים נדירות המנצח בתחרויות עם הרבה משתתפים יהיה זה עם הכישורים הכי גבוהים. בדרך כלל זה יהיה אחד מאלה שהיה להם הכי הרבה מזל". העובדה הזאת גם מסבירה, לפי פרנק, מדוע הרבה אנשים מוכשרים שעובדים קשה מאוד בכל זאת לא מגיעים להצלחה חומרית משמעותית: "לרבים מהם פשוט היה פחות מזל מהמנצחים".
"זו נטייה אנושית": המצליחים ממעיטים בתרומת המזל להצלחתם
באופן כללי, אנחנו חושבים על עצמנו באופן חיובי: פרנק מצטט סקרים שבהם 90% מהנהגים מתארים את עצמם כנהגים טובים מהממוצע, וסקר שבו 87% מתלמידי בית ספר למינהל עסקים מעריכים שהביצועים שלהם ממקמים אותם בחצי העליון של המחזור שלהם. לכן אין זה מפתיע שאף שהאימרה שצריך מזל בחיים מוכרת ומקובלת, היא נוטה להישכח, במיוחד על ידי מי שהצליחו בעצמם. פרנק מתאר בספרו ניסוי שבו הנבדקים שהצליחו יותר במשימה נטו לדרוש לעצמם חלק גדול בהרבה מהתגמול בניסוי, כאשר לאמיתו של דבר (וללא ידיעתם) ההצלחה שלהם נקבעה באופן אקראי.
תופעות דומות אפשר לראות גם מחוץ למעבדה, בקרב המנצחים בעולם האמיתי. "הבעיה היא שמשום שהשוק כיום כל כך תחרותי", אומר פרנק, "האנשים שזוכים בתחרות מאמינים באופן טבעי שהם זכו בה אך ורק בגלל הכישרון הקיצוני שלהם והמאמץ הקיצוני שלהם — כי אכן יש להם הרבה כישרון והם באמת עבדו מאוד קשה. זה נכון כמעט בכל אחד מהמקרים של המנצחים. אבל מה שהם לא רואים הוא שהיו אחרים אפילו מוכשרים וחרוצים יותר מהם שלא ניצחו, רק כי לא היו בני מזל כמוהם".
זו נטייה אנושית מוכרת. כשאנחנו רוכבים על אופניים, אנחנו שמים לב לרוחות הנגדיות שאנחנו צריכים להתגבר עליהן, אבל לא שמים לב לרוח הגבית שעוזרת לנו. אלא שהנטייה הזאת שלא להכיר בתפקידו של המזל יוצרת בעיה, מסביר פרנק: המנצחים בכלכלה המודרנית לא ששים לחלוק את הרווחים שלהם עם כל השאר. "כאשר אתה חושב ש'הרווחת את זה' — ובמובן מסוים, כאמור, האנשים האלה אכן עשו זאת — זה יוצר תחושה חזקה מאוד שאתה זכאי גם לשמור את מה שהרווחת. מה שאנחנו רואים בימינו, הרבה יותר מבעבר, הוא אנשים שמרוויחים משכורות מאוד גבוהות בנישות מסוימות של השוק, שמרגישים כאילו הם זכאים לשמור לעצמם את כל ההכנסה שלהם לפני מס. הם אומרים שמיסוי הוא גניבה. וזה רעיון מגוחך".
למה?
"כי אם לא היו לנו מסים, לא היתה לנו ממשלה. אם לא היתה לנו ממשלה, לא היה לנו צבא, ואז היתה פולשת אלינו מדינה שכן יש לה צבא, והיינו משלמים את המסים לממשלה שלה. יש מדינות שאין בהן ממשלה אפקטיבית, ואנשים לא בדיוק עומדים בתור לעבור אליהן. זה טיעון חסר שחר לומר שמיסוי הוא גניבה. זה לחלוטין לא נתון במחלוקת. השאלה היא רק את מי צריך למסות, וכמה, ואלה שאלות שבהן צריך לדון בית המחוקקים. אבל האנשים שהם המנצחים הגדולים בתחרות לא מאמינים שהממשלה זכאית לנתח כלשהו ממה שהם הרוויחו, והם הוציאו סכומי כסף גדולים על לובי בקונגרס כדי להוריד את שיעור המס שמוטל עליהם, ולהוריד את הרגולציה על העסקים שלהם. והם הצליחו. ומה שקורה הוא שבשנה שלאחר מכן יש להם הכנסה גדולה עוד יותר, והם נותנים תרומות אפילו יותר גדולות לפוליטיקאים. וכך נוצר מעגל שבו האינטרס של הציבור לא יוצא נשכר".
פרנק מדבר בספרו על מציאות שבה נטל המס בארצות הברית ירד משמעותית בעשורים האחרונים, כשבמקביל נוצרו גירעונות ענק בתקציב האמריקאי, ומחסור בהשקעה בתשתיות: "דרכים מתפוררות, גשרים לא בטוחים, ומערכות מים וביוב כושלות". בד בבד, ההשקעה בהשכלה הגבוהה ירדה, וחובות הסטודנטים תפחו. כל אלה הם בדיוק הרכיבים שבהם תלויה הצלחתם של דורות העתיד.
"צריך גם כישורים": וכשמנסחים זאת כך, העשירים מגלים נדיבות רבה יותר
לפרנק חשוב להדגיש כי הוא אינו טוען שהצלחה בחיים היא אך ורק עניין של מזל. למעשה, הוא שונה מכלכלנים אחרים מהצד השמאלי של המפה שהתראיינו ל"מוסף כלכליסט", כמו חוקר האי־שוויון הנודע תומס פיקטי שבמקום "היד הנעלמה" מדבר על "היד החוטפת" של מנהלים שקובעים לעצמם את חבילת השכר, או הכלכלן זוכה הנובל ג'ורג' אקרלוף שמדגיש כמה ההונאה נפוצה בשוק החופשי. להבדיל מהם, פרנק חושב שהזינוק בתגמול למצליחנים בצמרת הוא דווקא דבר הגיוני. הוא טוען כך כבר יותר משני עשורים.
"בשנת 1995", הוא מספר, "פרסמתי עם פיליפ קוק ספר בשם 'חברת המנצח לוקח הכל', שבו טענו שבכל המגזרים העולם הופך להיות דומה יותר ל־NBA. המציאות כיום היא הרבה יותר תחרותית מבעבר. בעבר, אם היית איש לבן איטי שלא יכול לקפוץ יותר מדי גבוה עדיין יכולת לשחק כדורסל בקבוצה מקצוענית. כיום, אתה חייב להיות ברמה של השחקנים הכי טובים או שאין לך מקום. ההצלחה של הקבוצה תלויה באופן קריטי בכך שיהיו לה השחקנים הכי טובים שאפשר בכל אחת מהעמדות". משום כך, קבוצות ספורט, וגם פירמות בעולם העסקי, מוכנות לשלם שכר גבוה למועמדים הטובים ביותר, שישפרו את הביצועים שלהן בהתאם.
"אז נכון, התחרות לא מושלמת, ואפשר למצוא דוגמאות שבהן המנכ"ל מינה חברים לדירקטוריון והם צ'יפרו אותו. אבל זה דבר שקרה גם לפני עשורים, והיום זה נפוץ הרבה פחות. לכן זו טעות גדולה להבין את המסר שלי כאילו הוא 'אל תדאגו לכישורים ועבודה קשה, זה הכל מזל'. זה לחלוטין לא מה שאני אומר. המסר שלי הוא שדרושים כישרון ועבודה קשה, אבל אתה צריך גם להיות בר מזל".
הבעיה היא שזה מסר שאנשים מצליחים מאוד מתקשים לקבל. "אם אתה אומר לאנשים עשירים שהם היו בני מזל התגובה שלהם היא להתעצבן ולהתגונן. הם חושבים שאתה אומר 'לא הרווחתם את זה, אתם עצלנים ופשוט היה לכם מזל'. לכן צריך לנסות גישה אחרת, עם טוויסט מעניין. במקום להגיד לאנשים עשירים שהם היו בני מזל, אפשר לשאול אותם אם הם חושבים שהיו להם רגעי מזל בדרך לצמרת. ואז, לא רק שהם לא כועסים או מתגוננים, אלא שהם מתעניינים בשאלה, מנסים להיזכר אם היו להם רגעים של מזל, ומתלהבים לספר על כל דוגמה שהם מצליחים לחשוב עליה. וזה אף שהשורה התחתונה זהה: 'אני הצלחתי בין היתר כי היה לי מזל'.
"אנחנו יודעים שאופן ה'מסגור' של המידע חשוב מאוד", ממשיך פרנק, "אם אתה אומר שהכוס חצי ריקה זה אותו דבר כמו להגיד שהכוס חצי מלאה, אבל מה שאנשים שומעים הוא שונה מאוד. וברגע שאנשים עשירים נזכרים במקרי המזל שקרו להם, הם נדיבים הרבה יותר, והם שמחים למשל לדבר איתך על השקעה בדור הבא. ברגע שהם נהפכים למודעים לכך שהיה להם מזל לאורך הדרך, הם מוכנים יותר לשלם מסים כדי לעזור לאחרים". אל המסקנה הזאת פרנק הגיע בין היתר בזכות ניסויים שערך עם הסטודנטים שלו, שבהם נבדקים שנזכרו בגורמים חיצוניים שסייעו להם, הפגינו יותר נדיבות. תחושת הכרת התודה, פרנק טוען, יכולה לשנות את ההתנהגות שלנו.
"לכולם מגיעה הזדמנות": ובשביל להבטיח את זה צריך לשלם יותר מסים
יש כאן פרדוקס, ופרנק לא מהסס להצביע עליו. כדי להצליח בחיים, ברמה האישית יכול להיות שכדאי להתעלם מהתפקיד שהמזל ממלא בהם. "האמונה שהמזל לא משנה", הוא מסביר, "יכולה להיות דבר מועיל עבור מי שמנסה למצוא את האנרגיות לעבודה הקשה שדרושה כדי שיהיה לו אפילו סיכוי להצליח. אולי עדיף לא לחשוב על העובדה שייתכן שלא יהיה לך מזל וכל העבודה הקשה הזאת תהיה לשווא. מצד שני, אתה לא יכול לבנות חברה טובה אם אתה לא מכיר בחשיבותם של הזדמנויות וגורמים חיצוניים להצלחה של כל אחד מאיתנו".
בניית חברה טובה יותר היא המטרה שעומדת לנגד עיניו של פרנק, והוא משוכנע כי הגדלת ההשקעה הציבורית בחברה, באמצעות העלאת מסים כמובן, תשרת גם את העשירים. בספרו הוא מקדיש לכך לא מעט טיעונים, שחלק מהם נועדו להדגים שהאינטרס האישי של אלה שהצליחו הוא להיות נדיבים יותר. למשל, הוא טוען שרמת החיים של העשירים לא בהכרח תרד אם יעלו את רמת המסים: גם הם ייהנו מאוויר נקי יותר ומרחובות בטוחים יותר. לא זו בלבד, הוא מוסיף, אלא שקרוב לוודאי שחוויית הנהיגה בפורשה 911 טורבו (מחיר: 150 אלף דולר) על כבישים מתוחזקים היטב טובה יותר מחוויית הנהיגה בפרארי ברלינטה (333 אלף דולר) על כביש מלא מהמורות. וכדי להשלים את התמונה, הרי שגם היכולת של העשירים להתחרות זה בזה על הבתים היפים ביותר, או המקומות הטובים ביותר במרינה, לא תיפגע ממסים גבוהים ביותר: אם ההכנסה הפנויה של כולם תרד במקביל, היכולת שלהם להתחרות זה בזה תישאר זהה. "אם כל האחוזות היו קטנות יותר, כל המכוניות יקרות קצת פחות, כל היהלומים צנועים קצת יותר, הסטנדרטים שמגדירים מה נחשב 'מיוחד' היו משתנים בהתאם, והאנשים המצליחים היו נשארים מאושרים באותה מידה", הוא כותב.
בסופו של דבר, יש פה גם עניין של צדק חברתי. "יש מחקרים שמראים שלילדים שמגיעים ממשפחות עם הכנסה נמוכה ומקבלים את הציונים הגבוהים ביותר במתמטיקה, יש סיכוי קטן יותר לסיים קולג' מאשר ילדים ממשפחות עם הכנסה גבוהה שנמצאים ברבעון התחתון של הציונים במתמטיקה, ואין אדם אחד שטוען שזה דבר טוב", אומר פרנק. "ויש קיצוצים מתמידים. בעבר היו תוכניות מוזיקה ואמנויות בבתי ספר ציבוריים, היה מימון לתוכניות אתלטיקה, ועכשיו הכל נעלם. אם יש תוכנית העשרה צריך לשלם תמורתה, והילדים העניים לא יכולים להרשות את זה לעצמם. הילדים העשירים הולכים לבתי ספר פרטיים, או שיש להם מורים פרטיים והם משלמים על תוכניות העשרה. אז כן, יש לנו לדעתי מחויבות להיות מסוגלים להגיד: אפילו אם נולדת במשפחה ענייה, מגיע לך סיכוי לקבל הזדמנות טובה".
מה הסיכוי לשינוי שאתה מדבר עליו במדינה כמו ארצות הברית?
"מאז תקופת נשיאותו של רונלד רייגן יש בארצות הברית עוינות גוברת למסים ולהוצאה ממשלתית מכל סוג שהוא. נכון, כל עוד הרפובליקאים שולטים אפילו בבית אחד של הקונגרס לא יהיו שינויים משמעותיים שכוללים מס כלשהו. אבל תסתכל על מדינת קליפורניה. המחוקקאים הרפובליקאים שם חסמו התקדמות בהרבה חזיתות. הם היו עוינים למהגרים, הם קיצצו במסים, והיו במדינה גירעונות גדולים. היו שם קיצוצים בתקציבי האוניברסיטאות, בתי הספר והכבישים נעשו גרועים יותר משנה לשנה. בסופו של דבר, לפני 15 שנה הם שלחו את הרפובליקאים הביתה. עכשיו יש בקליפורניה רוב דמוקרטי גדול בשני בתי המחוקקים במדינה, יש שם מושל פרוגרסיבי, והם בונים מחדש את המדינה. ומה שקורה בקליפורניה בדרך כלל קורה 10–15 שנה מאוחר יותר גם בשאר ארצות הברית. התקווה שלי היא שבמוקדם או במאוחר אנשים יגידו 'הרפובליקאים לא מושלים, הם רק מונעים התקדמות'. לא חשבתי שזה יקרה מהר, אבל השנה, מי יודע מה יהיה. הכל יכול לקרות. אולי הפעם ניפטר מהמטורפים".
נראה שאתה אופטימי לגבי האפשרות שאנשים ישנו את דעתם.
"חשוב לקוות לטוב. אם אתה מתייאש, השינוי לא יגיע. אנחנו יודעים ששינוי מתרחש באופן איטי, אבל ברגע שרעיונות מוצאים תמיכה, הם יכולים להתפשט באופן מהיר ביותר. אני חושב שהדוגמה הברורה ביותר היא ההתפתחות של העמדות לגבי נישואים מאותו מין. כאן בארצות הברית בכל המדינות היה רוב משמעותי שאמר 'בשום פנים ואופן לא: לא צריכים להיות נישואים בין בני אותו מין. זה צריך להיות אסור בחוק'. ובחמש השנים האחרונות — רק חמש שנים! — זה השתנה בכל האזורים. יש עכשיו רוב, והרבה פעמים רוב גדול, שאומר: 'מה כבר הנזק שיכול להיגרם אם האנשים האלה יוכלו להתחתן עם מי שהם רוצים. איך בדיוק זה יאיים על החברה?'. אנשים פשוט שינו את דעתם".
"רובנו לא יודעים מה להאמין לגבי רוב הנושאים", מסביר פרנק, "ואנחנו מושפעים על ידי מה שרוב האנשים האחרים מאמינים בו. הרי אין לנו זמן ללמוד את כל הנושאים. ואם אנשים משנים את דעתם, יש זה אומר שיש שיעור מסוים של אנשים סביבך שחושבים אחרת מבעבר. ואם גם אתה משנה את דעתך, השיעור הזה גדל עוד יותר. והדינמיקה הזאת יכולה להיות סוחפת".
19 תגובות לכתיבת תגובה