דווקא עכשיו, היחסים בין הכדורגל הישראלי לצה"ל חייבים להשתפר

לפני כחצי יובל ראש מנהל הספורט, שוקי דקל, ניסה לארגן "נבחרת הכדורגל של צה"ל" שתצא למסע משחקים בחו"ל נגד צבאות אחרים. דקל פנה ליצחק רבין, חובב כדורגל גדול, עם היוזמה וחשב שראש הממשלה יתלהב מהאפשרות של קבוצת כדורגל בירוק זית. אך רבין דחה את ההצעה על הסף. "לא, צה"ל תמיד חייב לנצח - ואתם שם בכדורגל, אני לא סומך עליכם", הסביר.  

זה די מסכם את הגישה של הגוף המשמעותי ביותר בישראל לכדורגל הישראלי. חוסר אמון מוחלט.

מערכת היחסים של הכדורגל הישראלי וצה"ל צריכה להיבדק מחדש. אנחנו מדברים עליה בעיקר בהקשר של ספורטאים מצטיינים והנזק שגיוס חובה עושה לשחקני העתיד. אך הנתק של הכדורגל הישראלי מהגוף הכי גדול בישראל הוא משמעותי יותר.

ההתאחדות לכדורגל, למשל, לא עושה מאמצים גדולים כדי לשלב מחדש את חיילים משוחררים במשחק. לפני מספר שנים קיבלו הצעה לתוכנית מלגות לחיילים משוחררים מיוחדות קרביות, כדורגלני נוער לשעבר, שיקבלו שכר ותמלוגים כדי להתאמן עם קבוצות מקצועיות. הקבוצות היו יכולות רק להרוויח מזה - לקבל כסף ממשרד הביטחון כדי להעסיק פייטר איכותי שיכול להיות שחקן סגל. גם הכדורגל הישראלי היה יכול אולי להרוויח מזה יותר שחקנים - שבדרך כלל, אחרי גיל הנוער - נפלטים מהמערכת. 

אבל התוכנית אפילו לא נשקלה על ידי ראשי ההתאחדות.

נראה שבניגוד להיי-טק הישראלי, ששואב מהצבא ידע ומוחות ומשתמש ברקע הצבאי של עובדיו כדי להשיג יתרון יחסי גדול על פני היריבים בעולם - הכדורגל הישראלי במערכת יחסים שלא מאפשרת לו שיתוף פעולה אמיתי עם הצבא. מאמן כושר צבאי לנבחרת זה לא שיתוף פעולה. וגם כרטיסים מוזלים לחיילים למשחקי נבחרת זה לא שיתוף פעולה.

העברת ידע, שיתופי פעולה לטובת מתגייסים-ומשתחררים, אימוץ אתוס וערכים - אלו דברים שעשויים לסמן על שיתוף פעולה בין נבחרת ישראל לאחד מהצבאות החזקים בעולם.

אחד מהיתרונות היחסיים המשמעותיים ביותר של ישראל זה הידע הצבאי, המודיעני, הטכנולוגי שיש בצבא. נראה שהכדורגל הישראלי, בגלל מערכת יחסים בעייתית עם הצבא, וויתר עליו.