אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
בין השכר התקוע למחירים שלא מפסיקים לטפס

בין השכר התקוע למחירים שלא מפסיקים לטפס

דו"ח מרכז טאוב ממחיש את הפגיעה המתמשכת בכיסם של משקי הבית בתחומים שבהם אין תחרות מספקת או יבוא, כמו מזון, ומשרטט עתיד עגום לעובדים עם פריון נמוך. אז מה הפלא שפחות זוגות צעירים מגיעים לדירה

16.05.2016, 08:14 | מיקי פלד

בארבעה גרפים פשוטים מראה דו"ח חדש של מרכז טאוב את הצבת שחונקת את רמת החיים של המשפחות בישראל — השכר שבקושי עולה מצד אחד והמחירים שלא מפסיקים לעלות מצד שני — וכך יוצרת את משבר יוקר המחיה.

קראו עוד בכלכליסט

על פניו, נראה שהנתונים המרכזיים שעוסקים בעליית המחירים בישראל בשנים האחרונות אינם מחדשים דבר. מאז שנת 2000 ועד שנת 2014 עלה מדד המחירים לצרכן בכ־32% (אם מכלילים את הירידה במדד של 2015, אז מקבלים עלייה של כ־31%), בהובלת מחירי המזון (53%), הבריאות (39%) וכמובן הדיור עם עלייה של 62% בהוצאות על אחזקת דירה ו־44% במדד מחירי השכירות (או 52% אם מכלילים את 2015). מנגד, הוצאות כמו הלבשה והנעלה או ריהוט לבית ירדו באופן דרמטי ותחום התקשורת עלה במעט בלבד, בעיקר הודות לרפורמת הסלולר.

לטענת חוקרי טאוב, מה שמשותף לכל התחומים שבהם היתה עלייה גדולה של המחירים לעומת התחומים שבהם היתה ירידה או עלייה מתונה בלבד הוא התחרות, ובמיוחד הפתיחה ליבוא. בשוק השכירות אין מטבע הדברים אפשרות של יבוא דירות מחו"ל, ואותו הדבר גם בתחום כמו בריאות. בענף המזון, שעל פניו לפחות חלק גדול ממנו יכול להיות פתוח ליבוא או להגדלת התחרות של יצרנים ומשווקים ישראלים, אין באמת יבוא אפקטיבי עד כה. במילים אחרות, הסיבה המרכזית לעליות המחירים היא שבדיור ובמזון אין איקאה. כלומר, הכוונה היא שלפחות בחלק מהמקרים מדובר על משהו מבני במשק הישראלי ולא בתוצאה של גורל אכזר.

יואב גלנט שר הבינוי ושיכון , צילום: אסי אפרתי יואב גלנט שר הבינוי ושיכון | צילום: אסי אפרתי יואב גלנט שר הבינוי ושיכון , צילום: אסי אפרתי

אפשר לראות את זה גם בנתונים אחרים שמפרסם המרכז, שהם מעט מורכבים יותר להבנה. בטאוב בדקו בעזרת מודל סטטיסטי מה היתה אמורה להיות מגמת עליות המחירים בישראל ובשאר מדינות ה־OECD בהינתן העלייה בעושר הלאומי, תחת ההנחה שמטבע הדברים ככל שההכנסה הלאומית גבוהה יותר, כך גם רמת המחירים גבוהה יותר. בבדיקה של 15 שנה, בין השנים 2000 ו־2014, מצאו חוקרי המרכז כי החריגה של ישראל מקו המגמה שנייה רק ליפן, כלומר אצלנו המחירים עלו בהרבה — ברמה של 2 יחידות סטיית תקן — מעל המחירים שהיו אמורים לשרור במשק הישראלי בהינתן ההכנסה הלאומית ושינויים בשערי החליפין.

התוצאה המיידית של כל אלו היא פשוטה. אם בשנת 2003 יותר ממחצית מבני ה־25 עד 34 גרו בדירה בבעלותם, אז עתה הנתון עומד על 40%. בקרב בני 35–44 מדובר בשינוי קטן יותר אך באותו הכיוון: מ־72% ל־64%.

פריון נמוך מול ה־OECD

רמת המחירים היא רק פן אחד של יוקר המחיה. באחד הגרפים בדו"ח מזכירים אנשי טאוב מציאות מוכרת, שבה בעוד מחירי הדיור נסקו ביותר מ־60% מאז 2007 (ובחלק מהמקרים אף ב־100%), השינוי בשכר הריאלי – שהוא השינוי בשכר בניכוי מדד המחירים לצרכן – נותר כמעט קפוא. אם זה המצב, אז אי אפשר שלא לשאול מדוע השכר של העובד הישראלי הממוצע לא עולה. התשובה לכך טמונה במונח שלאחרונה צובר כותרות, ולא רק בישראל, והוא מושג הפריון.

כמה מחקרים של בנק ישראל מצאו כי שווי התפוקה של העובד הישראלי הממוצע לשעת עבודה — שזו ההגדרה של הפריון לעובד — נמוך בכמה מהענפים ב־20% עד 30% מזה של עמיתו הממוצע במדינות ה־OECD. המשמעות היא שבשל התפוקה הנמוכה יותר, כך גם השכר שמשתכר העובד הישראלי נמוך יותר. כל זה לא היה בעיה גדולה כל כך אם היה מדובר בתהליך של סגירת פערים בין ישראל למדינות המערב, אבל זה לא המצב. בהשוואה של ישראל ל־12 המשקים הגדולים בקרב המדינות המפותחות, הפריון הממוצע לעובד הישראלי נשאר כבר 20 שנה, מאז 1995, ברמה של 70% מזה של העובד הממוצע בהם.

הפערים גדלו ממש בכל הענפים שאינם מייצאים, ובעיקר כל מה שאינו הייטק או תעשייה יחסית מתוחכמת. בענף המסחר והשירותים, לדוגמה, הפריון ירד בממוצע שנתי ב־0.3% בתקופה הזו לעומת עלייה ממוצעת שנתית של 1.4% בקבוצת 12 המשקים הגדולים. למעשה, הענף היחיד שבו ישראל רשמה פתיחת פער חיובית על פני אותם משקים הוא בענף ההייטק ושאר התעשיות המתקדמות — 3% במקרה של העובד הישראלי לעומת 2.6%.

הבעיה היא שעובדים חסרי השכלה אקדמית שבעבר היו יכולים להשתלב בתעשייה ולהשתכר שכר סביר, כזה שמאפשר בעתיד גם לרכוש דירה, עוברים היום לעבוד בתחומי המסחר והשירותים שם הפריון הנמוך מוביל לשכר נמוך. כיום מחצית מהם עובדים בתחומי המסחר והשירותים לעומת 38% לפני 20 שנה, ובתחומי התעשייה עובדים רק 9% מהם כיום לעומת שיעור כמעט כפול לפני 20 שנה.

אין על מי לסמוך

העתיד, איך לומר בעדינות. לא צופה טובות. רבות כבר נכתב על מהפכת המחשוב שתייתר מקצועות רבים, בעיקר כאלו של עובדים בעלי השכלה נמוכה. אלא שאם פעם, ובמידה מסוימת גם היום, אפשר היה לסמוך על רשת הביטחון הסוציאלי שתעזור לאותם עובדים שתפקידם התייתר למצוא עבודה חדשה, ספק גדול אם ניתן יהיה לסמוך על כך בעתיד.

כבר היום רוב התקציב שמתווסף למערכת הרווחה נועד בעיקר לשמש את הגדלת קצבאות הזקנה והסיעוד בשל הזדקנות האוכלוסייה. מתוך גידול של כ־15 מיליארד שקל בתקציב הרווחה של מדינת ישראל מאז 2008, רובו ככולו הגיע לטובת מימון הקצבאות הללו. מנגד, הסעיף התקציבי שאמור לעזור לעניים ולמובטלים בשטח, זה של השירותים החברתיים שאינם קצבאות (כמו עובדות סוציאליות בלשכת הרווחה, ייעוץ משפחתי ועזרה סוציאלית שאינה כספית) נותר קפוא, ולא צפוי להשתפר.

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות