ליפסטיק ושמיכי

למשוררת והסופרת קייטלין סיהל יש שיר יפה שנוגע למבחן אמהוּת לבנות. בשיר היא מתארת את הרגע שבו ילדה ניגשת לאמה ושואלת "אני יפה?". "הלב שלך יצנח כמו גביע יין על פרקט", אומרת סיהל (בתרגום מילולי), "חלק ממך ירצה לומר לה 'מובן שאת יפה, לעולם אל תפקפקי בזה', אבל החלק השני הוא החלק החשוב — החלק שאוחז בכתפיה ואומר לה 'את לא צריכה להיות (יפה) אם את לא רוצה. זאת לא העבודה שלך'".

השיר הזה עומד מול היקום השלם שניצב בפני ילדוֹת אשר מבינות בשלב מוקדם מדי מה הוא מצפה מהן. הוא מצפה מהן להתגנדר, הוא מצפה מהן לשמור על השמלה נקייה, לעזאזל, הוא מצפה מהן ללבוש שמלה. הבגד הזה שמשאיר אותן חצי חשופות, צריכות להסתיר את התחתונים בזמן משחק או ריצה, בזמן החיים. ואת הדיאלוג הכפוי הזה עם הנטל שבנשיוּת ועם כל מושג הנשיוּת הוא משליך על כתפיים צרות מדי.

המקצוע: נקבה

חלק מהיקום הזה, שמסליל (איזו מילה מעצבנת ונכונה שזו) ילדות לקריירה של יופי כזהות, מתגלם בספר "שפתון הקסמים" של אורית ויזל, אח לספרי הבנות "האיפור שאני אוהבת" ו"סלון היופי שלי" (בהוצאת ספרי צמרת). יש גם ספר לבנים שכתבה ויזל, אבל הוא על ילד שעוקצים אותו יתושים. אין באמת מה להוסיף על ההשוואה המתבקשת. עסק הביש די מדברר את עצמו. לא כל ספר ילדים צריך להיות חינוכי, באמת שלא. יש בעולם גם משחקיות, וכיף, ונונסנס. ובכל זאת, זה צורם. ויזל, מאפרת במקצועה, מנסה לקדם את העסק שלה ואת הידע שלה, וזו זכותה. היא אפילו מנסה להכניס מסרים מעצימים, כמו היכולת העקרונית של שפתון הקסמים להפוך את הילדה המתאפרת בו לאסטרונאוטית או צוללנית. ניכר שיש ניסיון למודעות עצמית בספר. אבל בואו נודה בזה: זה ספר שמעודד ילדות להתאפר מרגע שהן מגלות שהן נקבות.

כל הפסאודו מודעות עצמית הזאת היא בבחינת מעט מדי מוקדם מדי. ילדות יכולות להתעניין באיפור, כמו שילדים יכולים להתעניין במכוניות. זו עדיין לא סיבה טובה מספיק להושיב ילד על ההגה ולומר לו "סע, בני, ממש כמו אבא". ההבדל המהותי הוא שילדים בנים מקבלים את המסר שהם יכולים לעשות, ואילו ילדות בנות צריכות להיות אסתטיות, יפות, נקיות וגם די פסיביות. ילדים יכולים להתנסות ולנטוש את הניסויים, ילדות מצופות להתמרכז לכדי המהות הנקבית שלהן, לדבוק בה, להתמקצע בה.

עטיפת הספר. אח לספרים "האיפור שאני אוהבת" ו"סלון היופי שלי" | איור: יצחק שלי

הניתוח הקוסמטי האלקטיבי הכי נפוץ בשנים האחרונות בעולם הוא ניתוח לעיצוב שפתי פות. קהל היעד העיקרי שלו הוא נערות בנות 15–17. סביר להניח שהכל לגמרי בסדר בשפתי הפות שלהן, הן פשוט לא נראות כמו בציורים או בסרטוני הפורנו שהן נחשפו אליהם מגיל 6–7 (לפי מחקר שערך "הפינגטון פוסט"). ומה בין ניתוחים שכאלה ובין ספרים או תוכניות שמעודדים ילדות להתאפר? ובכן, מישהו — הורה, סביר להניח — מלווה את הנערות האלה לניתוחים ומאשר להן להטיל בעצמן מום ולסכן את עצמן. מישהו גם רוכש את הספרים האלה עבורן. המישהו הזה, שמקומו לומר "זו לא העבודה שלך, להיות יפה", מעל בתפקידו ומעל באמון של הילדה שלו, האמון שלה שהיא יותר מיפה, שהיא לא צריכה פרצוף של בובה ופות של כוכבת פורנו.

להתלכלך ולהישרט

ילדות לא צריכות ספרי טיפוח, פשוט לא. הן צריכות לדעת באופן עקרוני שהן יכולות להתאפר כשיהיו גדולות. הרבה או מעט, או בכלל לא. ובעיקר הן צריכות לדעת שזה לא התפקיד שלהן להיות מאופרות ויפות, ושזה לא חשוב, או חשוב פחות. ובטח שחשוב פחות מלהתלכלך בבוץ, ולרוץ, ולקרוע את השמלה או המכנסיים, וליפול ולהישרט, ולהתנער ולקום. כל אותם דברים שיהפכו אותן לאישיות - ואחרי כן, אם זה מה שיתחשק להן, שימרחו שפתון.