מה בין עט למעבד תמלילים?

"מכונת הכתיבה" היא יצירה קלאסית שכתב המלחין האמריקאי לירוי אנדרסון בשנת 1950 (כאן, בביצוע התזמורת הסימפונית של וינה). צליליה מוכרים לרבים, אולי מפני שהיא שימשה אות פתיחה לתוכניות חדשות ב"קול ישראל" ובבי.בי.סי. על פי סקר לא פורמלי שערכתי בין מכריי, מעטים יותר מזהים את הצלילים המרכזיים שסביבם תפורה היצירה ושעל שמם היא נקראת: צלילי מכונת הכתיבה הידנית, שפחות או יותר נכחדה מן העולם. זכרו של מכשיר הכתיבה החשוב הזה, שסימל ועיצב הרבה מן היצירה בעבר, השתמר כנראה בתודעה הציבורית, אם בכלל, רק בזכות הצלצול שבסוף השורה. לכמה ילדים או מבוגרים צעירים זה מצלצל מוכר? כמה מאיתנו עוצרים לחשוב על המשמעות של כלי הכתיבה, ואיך המדיום מעצב את המסר?

מארק טוויין היה הסופר הראשון שעשה שימוש במכונת כתיבה להפקת ספריו. הוא מאוד התגאה והתרברב בכך: "אני הראשון בעולם שעשה שימוש במכונת כתיבה להגשת כתב יד”, כתב במבוא לספר זיכרונותיו (“חיים על גדות המיסיסיפי”), שהוקלד דווקא על ידי עוזרו. זאת היתה תחילת הסוף של כתב היד ב"כתבי היד". חברת רמינגטון, יצרנית מכונת הכתיבה ששימשה את טוויין ואת עוזרו, מינפה את העובדה ההיסטורית הזאת לסדרת פרסומות שהופיעה במשך שנים בעיתונות. אבל בעשרות השנים האחרונות תפס מעבד התמלילים את מקומה.

החידושים הטכנולוגיים בכתיבה זורמים בקצב הולך וגובר. אני זוכר את המעבר מן העט הנובע לעט הכדורי בבית הספר. מכונות הכתיבה, שהיו חיזיון נפרץ בבתי ספר בעולם המערבי, לא היו נגישות לכל התלמידים או הסטודנטים בארץ, אבל מעבדי התמלילים, מ־Wordstar, "איינשטיין" ו־QText עד Word וכלי עריכה בענן או על גבי הטלפון הסלולרי הפופולריים בימינו אומצו כמעט כהרף עין גם כאן. כל דור והחידושים שלהם הוא נקרא להסתגל, וכל דור וההשלכות של החידושים על הכתיבה. משתמשי מק הראשונים, לדוגמה, נאלצו להסתפק במעבד תמלילים שהיה יכול להכיל מסמכים בני לא יותר משמונה עמודים. מעבדי התמלילים הראשונים בעברית לא איפשרו ניקוד, וגם הקשו מאוד את שילובו של טקסט בשתי שפות. בדיקות איות הגיעו למעבדי תמלילים בעברית רק עשר שנים לאחר זמינותם לכותבי אנגלית. כל אלה מאחורינו, אבל השינויים ממשיכים להתרחש. למשל, אגרונים ממוחשבים שמציעים מילים נרדפות, או מערכות שבודקות שימוש נאות בפיסוק, וגם כלים להשלמת ההקלדה של מילים הופכים חיזיון נפרץ.

לאחרונה יצא ספר חדש שמתעד את המעבר הזה, "Track Changes" ("עקוב אחר שינויים"), בהוצאת הספרים של אוניברסיטת הרווארד מפרי עטו (מקלדתו?) של מת'יו קירשנבאום, פרופסור לאנגלית באוניברסיטת מרילנד. קירשנבאום שואל בספרו איך הכלי משפיע על המשתמש בו. פרידריך ניטשה, שכתב את ספריו באמצעות מכונת כתיבה, טען שכלי הכתיבה מעצבים את חשיבתנו. הסופר גור וידאל כתב בשנות השמונים שהספרות נמחקת על ידי מעבדי התמלילים. אחרים חושבים אחרת: למשל, הסופרת ג'ואן דידיון, שאומרת שמעבד תמלילים דומה מאוד לאזמל פסלים: כלי שמאפשר לעצב את היצירה מתוך חומר הגלם טוב הרבה יותר מכלי הכתיבה שקדמו למעבד התמלילים. אנחנו כבר לא ממש "כותבים". גם "להקליד" כבר איננו שם הפועל המדויק לפעולות הכוללות גזירה והדבקה והשוואת גרסאות. בטרם יידחק מעבד התמלילים גם הוא לערימת הגרוטאות על ידי חידוש צעיר עוד יותר, זהו זמן טוב לעצור ולעיין בו ובתוצאותיו.