עטוף בתקליטים

"העטיפה של התקליט 'מזל גדי' של אריק אינשטיין נעשתה בהשפעת אסיד", קובע אספן התקליטים וחוקר המוזיקה עופר טל (42) על התקליט הידוע משנת 1968. "המעצב אבנר כץ הסתכל על מה שקורה בעטיפות התקליטים בעולם - מהפכת הסיסקטיז והפסיכדליה. גם הוא רצה עטיפה פסיכדלית, וזה מה שעשה, הוא באמת לקח אסיד". לעטיפה בחר כץ בצבעוניות מודגשת ובדימויים גרפיים פסיכדליים כמו עשן ופרפרים, בין היתר בהשפעת עטיפת "Yellow Submarine" של הביטלס.

את הפרט המעניין הזה לא הזכיר טל בפרק המוקדש לכץ בספרו "סיפור כיסוי, מסע דרך עטיפות תקליטים ישראליים" שיצא לפני שנתיים ("אמרתי לעצמי: לא נסגיר אותו"), אבל בהחלט יספר עליו בהרצאתו הנושאת את אותו השם (רביעי ב־19:30) בווילה שרובר בירושלים במסגרת שבוע העיצוב שנפתח בעיר במהלך סוף השבוע ויימשך עד יום חמישי.

עידן התקליטים התחיל בסוף שנות החמישים עם המעבר לאריכי הנגן (LP) שאנו מכירים ועד תחילת שנות התשעים, כשהפסיקו לייצר כאלה בארץ. "35 השנים האלה הן תרבות התקליטים הישראלית", מספר טל, "כמו שהביטלס התייחסו לעטיפה כחלק מהדבר שנקרא אלבום, גם בישראל בסוף שנות השישים התחילו עטיפות התקליטים לקבל גוונים מעניינים ובינלאומיים".

תעשייה של שני מעצבים

באותן שנים התבססה התעשייה על שני מעצבים עיקריים. "עד סוף שנות השישים היו סטודיות לעיצוב ספרים ושלטים והיו מעצבים בהם גם עטיפות תקליטים", מספר טל, "אבנר כץ היה הראשון שעיצב עטיפות למחייתו". כץ עבד ב־CBS ישראל (שלימים הפכה ל־NMC) ועיצב את הדימוי הוויזואלי של תקליטים במגוון ז'אנרים, ובהם אלבומים של אמני הפופ והרוק המרכזיים של התקופה, תקליטי ילדים ואוספים. הוא יצר קלאסיקות כמו "שלכם" של שולה חן, "זוהי הדרך שלי", הראשון של צביקה פיק, ו"איפה את אהובה" של יהורם גאון. עבודותיו מציגות פופ־ארט ישראלי ייחודי שהיה הבסיס להתפתחות תחום העיצוב.

השלושרים

דוד טרטקובר (שבשבוע הבא תיפתח תערוכה מקיפה מיצירותיו במוזיאון תל אביב) היה המעצב הבולט השני. הוא שאף ליצור עטיפה שהיא יצירת אמנות עצמאית, הגדיר את סגנון הנוסטלגיה הישראלית ולמעשה הגה שפה גרפית מקומית. "טרטקובר לקח אלמנטים ישראליים פשוטים כמו פעמון הדלת הידוע של מתי כספי והמאפרה על עטיפת 'מחכים למשיח' של שלום חנוך, ועשה בעיצוביו שימוש באובייקטים של ישראליאנה".

תקליט אריק אינשטיין | צילום: אלכס קולומויסקי

בסדרה "ארץ ישראל הישנה והטובה" של אריק איינשטיין השתמש במשחקי קופסה תקופתיים "כמו מונופול ישן, מפה ישנה של ישראל או אלבום תמונות. זה מה שעשו גם בחו"ל; הם לקחו דגל אמריקאי, אז גם הוא. טרטקובר היה מראה לאריק כרטיסיות ישנות, ויחד, כשהמוזיקה ברקע, הם היו בוחרים את האימג'ים". העטיפה הראשונה שעיצב היתה לאלבומם היחיד של השלושרים, שעליו מצוירת מכונת משחק (סלוטמשין) צבעונית.

מלחמת סרג'נט פפר

לפי טל, תור הזהב של עיצוב התקליטים בארץ היה בשנים 1967–1973, בין שתי המלחמות; "התקופה הכי צבעונית", כהגדרתו. "לא רק מלחמת ששת הימים היתה ב־67', אלא גם 'סרג'נט פפר'. במקביל התחוללה מהפכה טכנולוגית באמצעי ההקלטה, מה שהכניס את הפופ והרוק בעולם למיינסטרים. ב־67' יצא גם 'החלונות הגבוהים', אלבום הפופ הראשון והחשוב שהיה פה מעולם". האופוריה שבין המלחמות התאימה לצבעים הבוהקים, "לכתום, לצהוב ולתכלת של העטיפות. כל הדור שאחרי שושנה דמארי התחיל בין שתי המלחמות, פשוט כולם".

סוף התקופה סימן גם מעבר למראה מונוכרומטי יותר. "ירושלים של זהב", אוסף שירי ששת הימים, היה צבוע זהב, ואילו אוסף שירי יום כיפור כבר היה שחור־לבן והצבעוניות התחלפה לגוני אפור. "באוספים של מצעדי הפזמונים היו שמים אייקונים ישראליים כמו קקטוס, וב־73 המגמה השתנתה. משינה למשל שמה משהו שנראה כמו קקטוס שנופל עליו הערב והוא עף ברוח".