"קורבנות של תקופה"

רוני פינקוביץ', הבמאי ומנהלו האמנותי של תיאטרון המדיטק חולון, מאוד מוטרד ממה שעובר על הנוער בימינו — דור ה־Y, שמנהל את חייו דרך הרשת אך עם זאת גם כמה לקשר אנושי והשגחה. דור שבו הגבול בין מציאות לדמיון מטושטש ועלול להיות הרסני.

על הדור הזה הוא כתב את ההצגה "רשת ביטחון" וגם מביים אותה, על פי המחזה "ילדים רעים" מאת עדנה מזי"א. ההצגה עולה בימים אלה במדיטק בהשתתפות יוני גרין, איאן יואל־פינקוביץ' (בתו — מנ"ש), יואב כורש, שחר הילה מרוז, גלעד פרלמן ויעל צ'חנובר, ומיועדת לגילי 15–18.

ההצגה מספרת על עילאי בן ה־18 העומד להתגייס ליחידת מחשבים מובילה ומתגורר בשכונת יוקרה עם אחיו התיכוניסט מקס, בזמן שהוריהם נמצאים בשליחות עסקית בחו"ל. יחד עם חברתו התיכוניסטית דידי הוא עובד על "אמנות סייבר פסיכולוגיסטית", שבה הם מתעדים אנשים שנקלעים למצבי פחד. מקס, האח הצעיר, מציע להם להעלות לרשת פרופילים בדויים ("פרופיל פיקטיבי הוא אפקטיבי"), ולמרות התנגדותו של עילאי דידי נענית להצעה, ומכניסה אותם להרפתקה מטלטלת עם פדופיל ברשת שמציפה זיכרונות קשים מילדותה. 

הבמאי רוני פינקוביץ' | צילום: אייל לנדסמן

חיפוש גבולות ברוטלי

"היה שלב שקראתי למחזה 'ילדים טובים' כי הוא לגמרי מדבר על הנוער כעל קורבנות של תקופה. אני חושב שהנוער היום הוא נוער אחר לגמרי והדור של ההורים שלו לא מכיר אותו מספיק, לא חודר לעומק של המהות שלו לטוב ולרע. אני עסוק הרבה בשאלה מה זו הורות ומה זה חינוך, וזה הכי ניכר בנוער כי בילדות עוד יש מעין מעטפת שכביכול שומרת על הילדים. מצאתי שההצגה הזו, כואבת ככל שתהיה, היא עדות מאוד אמיתית מהשטח וזה מאוד מצער שזה כך".

כאב לשלוש בנות מתבגרות ובוגרות הוא מכיר מקרוב סיפורים בלתי נתפסים של ילדים בני טובים. "יש דברים מזעזעים שאי אפשר לתאר ולא רק מהכיוון של הרשת או מין. כל הסגידה הנוראית של הנוער לחומר ולכסף היא מהפכה ערכית. החיפוש אחר גבולות בצורה ברוטלית זה הימור על הבריאות והחיים עצמם. אני מודע לזה שאולי זה קרב חסר סיכוי, אבל אני מרגיש שכל המערכות מוותרות על הגילים האלה. מה שמעניין את החינוך באופן עקרוני זה אילו ציונים יוציאו בבגרות ואולי אחר כך איזה חיילים הם יהיו, אבל לאף אחד אין באמת כוח להתעסק עם אילו נעורים יש להם".

בעוד שיש מאות הצגות ילדים והצגות מבוגרים שרצות ברחבי הארץ, ממעט עולם התיאטרון בארץ להעלות הצגות לבני נוער. "לראות הצגה בגיל 16 זה תולדה של חינוך אינטנסיבי שמתחיל בגילים מוקדמים, ואם זה לא קורה אז מה שמעניין אותם זה הודעות. אנחנו אנשי התיאטרון מאוד מפחדים מהנוער ומחוסר העניין שלו. אירועי התנהגות כמו הנוער שהתפרע בהצגה 'גטו' של הקאמרי גם מאוד מטרידים. אני מאוד מקווה שההצגה הזו תתפוס אותם במקומות שמדברים אליהם. ניסיתי לעשות 'מראה שחורה' (מיני־סדרה העוסקת בהשלכות החיים המודרניים על עתיד האנושות — מנ"ש) בתיאטרון לנוער כי חשבתי שמתח, אקשן, וידיאו ורשת יתפסו אותם ויוציאו אותם אחרת מכפי שנכנסו להצגה".

מתח, עצב וקצב סוחף

פינקוביץ' מתקשר עם הנוער גם באמצעות הבמה שיצר עם מעצבות התפאורה והתלבושות אלונה וינשטיין ורות מילר — כל מה שמתרחש על מסך המחשב או הסלולר מוקרן על מסך ענק. המוזיקה המצוינת של אריק אביגדור מוסיפה לאווירת המתח והעצב במקומות הנכונים.

הצפייה בהצגה חשובה להורים לא פחות מלילדיהם הן בשל העובדה שהיא חושפת את הסכנות האופציונליות והקלות שבה ילדיהם עלולים להיקלע אליהן, והן מפני שהיא מדברת על החשיבות והצורך בקשר בין הורים לילדים בגילאים האלה, ועל כמה הם זקוקים להגנה ולרשת הביטחון שלהם. "החלום שלי הוא שיצפו בהצגה בני נוער והורים יחד", אומר פינקוביץ'.