יוטיוב, אנחנו בהיריון

זכורה לכל תמונת האינסטגרם שפרסמה בר רפאלי לפני כמה חודשים, ובה מצולמת בדיקת היריון ביתית שמציגה תוצאה חיובית. כך בחרה הדוגמנית לבשר לעולם שהיא ובן זוגה עדי עזרא מצפים לילד, ולפי השערות מושכלות היא גם תוגמלה על הצילום בידי יצרני בדיקות ההיריון הביתיות Clearblue, ממש כמו סלבריטאיות אחרות לפניה.

רבים בארץ הזדעזעו מהמעשה. החרדה מעין הרע התערבבה בפוריטניות הישראלית: מה היא מספרת לעולם ולמה ככה; מה זה כאן, אנחנו צריכים לדמיין אותה עושה פיפי על מקל?

בר רפאלי היא מקרה ייחודי, מהסוג שמוציא מישראלים איזו מין תגובה אמביוולנטית שהתמצית שלה היא "כל הכבוד וגועל נפש". היא משלנו, וכמובן הכי יפה בעולם, אבל משום מה אנחנו מרגישים שהשקענו במניה בר רפאלי ויש לנו הזכות להתמרמר כשהיא סוררת. ואולם, אם נפריד את המותג מהאדם, נראה שרפאלי סך הכל הקדימה את זמנה עבור הקהל הישראלי במה שלמעשה כבר הפך לנורמה מפוהקת בחו"ל.

אם תחפשו בפינטרסט תגלו אלפי דרכים מקוריות, מצחיקות, מחרידות או מתקתקות עד בחילה להודיע לעולם שאתם מצפים לילד. עבור רבים תמונות אינן מספיקות, וסרטוני הכרזה פומביים הם כבר להיט ויראלי בארצות הברית. הסרטון "לחמניות בתנור", שבו בעלה של דנה גריפין גרייבס בוכה אל תוך החולצה שלו, נצפה יותר מ־10 מיליון פעם, ובמעמד שבו ג'סיקה דיווינס סיפרה בתא צילום לבעלה על הריונה צפו יותר מ־20 מיליון איש. אחדים חופשיים יותר מאחרים: מאט ואפריל פאצ' צילמו בזמן אמת את הרגע שבו הם מקשיבים להודעה במשיבון ממעבדת הדם.

עד כדי כך הפך המנהג לתחנה שגרתית במסלול הפוריות האמריקאי שמדור האופנה של "הניו יורק טיימס" פרסם השבוע מורה נבוכים שמחלק את סרטוני הילודה לז'אנרים שונים (מצילומי מקלון הבדיקה ועד לסרטונים שערוכים כטריילרים לסרטים מדומיינים עם שמות כמו "התינוק"). כמו כל דבר בשוק החופשי, נמצא כבר גם מי שהפך את העניין לעסק רווחי ומציע שירותי בימוי וצילום עבור הסרטונים.

למה בכלל?

התופעה הפכה כל כך נפוצה שנדמה שהשאלה "למה בכלל?" נמחקה לחלוטין תחת העליצות של חוג היצירה למבוגרים שנפתח בחינם. כמובן, לחלוק עם הקרובים והיקרים עובדה משמחת כמו היריון זה הגיוני ולבבי ומובן מאליו. אבל איזו סיבה יש לפתוח חלון כל כך אישי למאות או מיליוני זרים?

איך זה שבעידן שבו אנחנו כל כך חרדים לפרטיותנו אנחנו גם עושים הכל כדי להפר אותה? אנחנו מזועזעים (בצדק) כשאנחנו מנהלים שיחה פרטית בצ'ט, נניח, בנושא היריון ובתוך כמה שניות מקבלים פרסומות מטורגטות לבדיקות מעקב היריון ולאביזרים לתינוקות. מנגד, במו אצבעותינו המצלמות, המקלידות והשולחות לאוויר העולם אנחנו עושים הכל כדי למתוח את גבולות הפרטי־ציבורי.

"אל תכתבו באינטרנט שום דבר שלא תרצו שיופיע למחרת בעמוד הראשון של העיתון", אמר אניל דאש, מומחה טכנולוגיה ויזם. מה זה אומר? למשל שאין מניעה שגוף כלשהו יפרסם בפומבי משהו שהתכוונו שיגיע רק לקהל המצומצם שלנו.

ואולם, מלבד עניין הפרטיות, מדובר פה רק בשלב נוסף של הצעות הנישואים הגרנדיוזיות שהופכות ויראליות, סך הכל פיתוח מודרני של מודעות בעיתון העיירה שמבשרות על אירוסי פלוני לאלמונית וברכות על הולדת הבן פורת יוסף. לא המצאנו שום דבר, רק רתמנו את הטכנולוגיה לשירותנו, כפי שבעצם היה צפוי שנעשה. החצנה של האני המצליח והמוצלח, כרטיס ביקור אינטרנטי שמפרסם את האני הציבורי והפוטוגני.

הודעת ההיריון הפומבית של בר רפאלי. מבשרת על מגמה

כמו תמיד, באיחור של שנה או שנתיים, נראה שגם הישראלים יתרצו ויאמצו את המגמה. עוד נפייס את העין הרעה, עוד נסלח לבר רפאלי כי הקרדשיאנס יתווכו לנו מבחוץ את מה שאנחנו סולדים ממנו מבפנים. הטכנולוגיה הרי נמצאת בקצה היד שלנו כל הזמן - זה רק עניין של זמן עד שהפיתוי יהיה גדול יותר מהחשדנות.

לא מושלמים

ואז, אחרי שנתאהב באפשרות המתגמלת מיידית של לחלוק עם כל העולם ובת דודתו פיסות מהחיים הפרטיים, נתלהב מהגילוי ונשחוק אותו עד דק, או אז נתמלא שאט נפש ונדחה את זה מעלינו כוולגרי. דרכו של עולם. הדחייה תוביל אל תגובת הנגד שניצניה כבר קיימים - סרטוני רשת עליצים שמבשרים "אנחנו עקרים". אנטגוניזם לחגיגת האני המושלם. אנחנו לא מושלמים, אנחנו נאבקים, אנחנו אנושיים ואולי חשוכי ילדים: צפו! כמה תמים נראה עכשיו המקלון של בר רפאלי?