כשהממשלה לובשת תל אביב אבל מתנהגת ירושלים

במרחק של סוף שבוע אחד בלבד זה מזה מתקיימים בישראל מצעד הגאווה בתל אביב ומצעד ריקוד הדגלים בירושלים. בראשון חגגו את הגאווה בישראל ובשני יחגגו את איחוד ירושלים לאחר מלחמת ששת הימים. הראשון מבקש לייצג חופש, אהבה וליברליות. השני חרט על דגלו התגרות קבועה באוכלוסיית הרובע המוסלמי בעיר העתיקה המלווה באיסור על תושבי האזור לצאת מביתם ובקריאות המסורתיות של "מוות לערבים", "מוחמד מת" ועוד פנינים. שני אירועים אלה מייצגים אולי יותר מכל את הקוטביות המרשימה שהחברה הישראלית מתיימרת להכיל. מרתק לראות כמה שונה התביעה לזכות הבסיסית לחופש ביטוי בשתי הערים המרכזיות של המדינה. על שני האירועים יש מי שישמח או יצר, בהתאם להשקפות העולם השונות בחברה הישראלית.

על משהו אחד אי אפשר להתווכח - ברור מאוד כיצד שני אירועים אלה נתפשים בקהילה הבינלאומית. אין ספק שממשלת ישראל מבינה את זה. היא מעדיפה מן הסתם לשים את תל אביב בפרונט, מזמינה עשרות עיתונאים ומוציאה מיליוני שקלים על קמפיינים שמבליטים את מצעד הגאווה. היא לא נותנת אותו יחס לירושלים, הגם שמדובר בסופו של דבר באחד הניצחונות המרשימים של ישראל הקטנה מול אויביה. אין זה מקרי שהמטה למלחמה בחרם שמקים גלעד ארדן (במסגרת החלוקה שנעשתה בסמכויות של תפקיד שר החוץ) מתוכנן להתמקם בתל אביב ולא בירושלים, למרות שהחוק דורש אחרת.

הממשלה אולי מתנהלת "ירושלים", אבל היא אוהבת להציג פני "תל אביב" לעולם. זו צביעות שאנחנו כבר מורגלים בה. היא קיבלה ביטוי בנאום של נתניהו עם כניסתו של אמיר אוחנה לכנסת, היא מתפרצת בכל פוסט ופוסט של השרה מירי רגב שמלווה באפס עשייה, והיא זועקת למראה הציניות של שר התיירות יריב לוין שביד אחת מקצה מיליונים לשווק את הפתיחות הישראלית לגאווה וביד השנייה מחתים את אביגדור ליברמן על איסור לעסוק בנושאי דת ומדינה כדי לא להרגיז את בנט והחרדים.

אחת הטענות שנשמעת תמיד בזכות מצעד הדגלים היא שהוא לא שונה ממצעד הגאווה בירושלים. שניהם מעלים נושא טעון שיש בו לכאורה כדי להתגרות באחת מהקהילות בעיר - באחד מדובר בערבים ובשני אלו הם החרדים. טענה זו כמובן מזלזלת מאד בגבולות חופש הביטוי הראוי בחברה דמוקרטית בריאה. מצעד הגאווה בירושלים לא עובר בשכונות החרדיות, לא גורר דרישה ממשטרת ירושלים לאסור על החרדים לצאת מבתיהם ובוודאי שלא מלווה באיחולי מוות למשפחותיהם. לא רק שריקוד הדגלים מתעקש בעקביות לעשות את כל אלה, הוא גם מפקיע כך את שמחת ההישגים של מלחמת ששת הימים מיתר המדינה, שמתקשה להתחבר לאצבע המשולשת למול ה"מפסידים" שאיתם אנחנו מנסים לבנות חברה משותפת. בוודאי שראוי לאפשר למי שמבקש לחגוג ולהביע את שמחתו על אירוע לאומי היסטורי לעשות זאת, אבל חשוב לוודא שהעניין מתועל לבניית החברה ולא להריסתה (אם לעשות פרפרזה על דבריו של ח"כ ניסן סלומיאנסקי כלפי נישואים חד-מיניים).

לרקוד על משאית בשביל כמה מיליונים

בינתיים, הניסיון של הקהילה הגאה למחות כנגד שוויון הזכויות ולאיים כי לא תיתן שישתמשו בה כדי לצבוע את ישראל בוורוד ולבטל את המצעד, התנפץ די מהר מתחת לגלגלי המשאיות ברחובות תל אביב. מבלי להתייחס לשאלת החשיבות של המצעד בפני עצמו, האיום בשינוי האופי ה"מסיבתי" בוטל בעקבות התחייבות של שר האוצר משה כחלון להעביר מיליוני שקלים השנה ולהכניס לתקציב המדינה העתידי סעיף עבור ארגונים המסייעים לקהילה הגאה. בינתיים לא עבר שקל. הדיונים אמנם ממשיכים, אבל ה"מקל" איתו היה אפשר לאיים כבר נשבר. ובכל מקרה, האם כמה מיליוני שקלים - שאין לזלזל בהם כמובן - הם ההישג שאליו מכוונת הקהילה? האם הרווח שממשלת נתניהו גוזרת מ-200 אלף המשתתפים במצעד הגאווה לא שווה עוד כמה צ'ופרים? אולי להתחתן? לאמץ ילדים או להוליד דרך פונדקאות? אולי לפחות להכיר בחקיקה בשכול שלהם כשבני ובנות זוגם וזוגן נהרגים על הגנת המדינה?

בינתיים לא מיליונים ולא זכויות. רק הבנה שהולכת ומתחדדת ששוויון אמיתי לא יהיה כאן בקרוב. ליברמן התחייב שלא לעסוק בנושאי דת ומדינה, והמפלגות החרדיות נוחות מדי בשביל כל קואליציה פוטנציאלית – מימין או משמאל – בגלל הפרגמטיות שלהן בנושאים אחרים. הקהילה הגאה צריכה לגרום לפוליטיקאים להבין שבשביל לקבל את החיבוק ממנה, ובשביל להצטרף באמת לעולם המערבי שהם נהנים כל כך לינוק ממנו, הם צריכים להתחיל לפעול מחוץ לפייסבוק, לא מחר, אתמול.