לי זה עולה יותר

כבר שבע שנים אני מתפרנסת מתחום האופנה. בתחילה עבדתי בתחום יחסי הציבור, ואחרי חמש שנים הפכתי לכתבת אופנה.

רובם המכריע של התכנים שאני מייצרת נובעים מרצון לקדם אופנה ישראלית. כשאני מתמללת את הראיונות שלי לכדי האייטם שאתם קוראים בעיתון, אני תמיד קצת נתקעת כשמגיע הרגע לציין את טווחי המחירים של מרכולתם של מרואייני. בימיי כיחצנית עסקתי בהדיפת עליהומים תקשורתיים על מעצבים יקרים, ועכשיו אני סופגת טוקבקים על שהאייטמים שלי מציגים אופנה במחירים מוגזמים.

מעולם לא נגררתי לוויכוח בעניין או אפילו לשיחה. משנתי בנושא המחירים הגבוהים לכאורה ברורה לי כשמש, אבל עד כה שמרתי אותה לעצמי ונשכתי שפתיים כשנזרקו לעברי ביטויים כמו "תוקעים מחירים" ו"גנבים" והמשפט המכעיס מכולם: "מה המעצב הזה חושב לעצמו, שהוא דיור ואנחנו באירופה?".

אבל לא עוד. לצעוק שהקוטג' והעגבניות יקרים זה דבר אחד; לקרוא למעצבי אופנה "גנבים" זה דבר אחר לגמרי.

אתם חייבים לאכול בשביל לחיות, אבל אתם לא חייבים לאכול קוויאר בלוגה בשביל לשרוד. אתם צריכים לעטות על עצמכם בגדים לפני היציאה מהבית כדי לא להיעצר על התערטלות בפומבי, אבל אתם לא חייבים ללבוש הוט קוטור כדי לחצות את הכביש בבטחה.

צילום: שי יחזקאל, איתן טל, עדי הלמן

אם משהו יקר לכם, אל תקנו. אבל תהיו בטוחים שבכל הקשור למעצבים ישראליים המחיר מגלם באופן ראוי ביותר את ההשקעה, את העלות המטורפת של לימודי עיצוב אופנה, את השכירויות הלא הגיוניות שהם משלמים בחנויות שאפילו לא ממוקמות בקניונים הומים או ברחובות ראשיים, את הבדים שהם מייבאים או מפתחים בעצמם מכיוון שבארץ התחום הזה הולך ונכחד בעקבות המסים המטורפים ששוחקים אותו. כן, יותר זול ומשתלם להיות יבואן של רשתות אופנה ענקיות מחו"ל מאשר מעצב מקומי. גם כשנדמה לכם שדופקים אתכם במחיר, אני יכולה להבטיח לכם שאף אחד מהמעצבים המקומיים לא חי בטירה של ארמני.

אבל זו לא הסיבה האמיתית שהעיסוק במחירים מכעיס אותי. הוא מכעיס מאחר שהוא לא נכון מיסודו. ממש כמו טעם וריח, גם על ממון אין להתווכח. מה שיקר לאחד, סביר לאחר ולהפך. ולכן הציפייה שמערכת תקשורתית תחווה דעה אישית על גובה מחירים בתחום שמוגדר כמותרות מלכתחילה היא לא פחות ממגוחכת.

כששלושה טוקבקיסטים כותבים שהאייטם לא טוב כי המחיר גבוה, אז עומד על קצת המקלדת להשיב להם ולהפנות אותם לאותם רבבות שלהם המחיר נראה דווקא סביר. כי אופנה היא מותרות, לא הכרח ולא כורח. וההחלטה כמה כסף כל אחד מאיתנו רוצה להשקיע במותרות בחיים שלו היא אישית ומתקבלת בהתאם ליכולותיו. והמעצבים האומללים? הם ממש לא מאפיית הגנבים שהייתם רוצים לשבור. הם מנסים להתפרנס, כמו כולנו, במדינה שמקשה עד מאוד על עובדיה.