דיסטורשן וקוקיות

כותרת שהופיעה לפני כמה ימים באתר "ווג" הכתירה את להקת הבנות היפנית בייבימטאל (Babymetal) כ"יצוא האופנתי הנפלא והמוזר ביותר של יפן". מעיון בתמונות שלהן בלבד מתקבל הרושם שבסך הכל מדובר בעוד חבורה של נערות לבושות כלוליטות גותיות, מראה מוכר לעייפה לכל תייר בטוקיו, אבל כשמוסיפים לתמונה סאונד, הקביעה הזו מתחילה לקבל משמעות.

בייבימטאל, כמו רבות מלהקות הבנים/בנות, החלה דרכה ב־2010 כפרויקט של סוכנות הטאלנטים היפנית Amuse. הלהקה נולדה כתוצאה מתהליך ידוע של ליהוק מדויק, מיתוג, הפקה ושיווק שבסופו מתקבל המוצר. אלא שהקונספט שהגה המפיק ומנהל הלהקה קיי קוביאשי עבור בייבימטאל היה מבריק. קוביאשי זיהה צורך בניעור רציני לז'אנר ההבי מטאל, ובמקום גברים מרושלים בשיער ארוך גייס למשימה שלוש נערות. שלושתן לא מתביישות להודות בפומבי כי עד שהוקמה בייבימטאל, הן בכלל לא הכירו מוזיקת מטאל.

הניעור לז'אנר הגיע מהחיבור בין השירה הסכרינית בטונים גבוהים של בנות הלהקה, בליווי תנועות ריקוד שהומצאו במיוחד עבורן, לבין הזרם המוזיקלי האגרסיבי, הרועש והאפל. לשם השלמת המוצר נתפר עבורן גם סיפור מסגרת הרואי כמיטב מסורת האנימה והמאנגה ביפן, שלפיו השלוש בורכו על ידי האל השועל (לשועל משמעויות רבות במיתולוגיה היפנית) כדי שיהפכו לפטרוניות המטאל בעולם.

אם לפני שנתיים עוד כונתה הלהקה "קונספט מגוחך", הרי שבביקורת שהתפרסמה ב"גרדיאן" הבריטי באפריל האחרון וסיקרה את ההופעה שלהן באצטדיון וומבלי, נקבע נחרצות כי אלילות השוגר־פופ מטאל מוכיחות כי הן לא רק גימיק. "אין בהן שום דבר מגוחך", נכתב שם. ואם זקוקים לעוד הוכחה לכך, מספיק לעקוב בטבלאות המבקרים אחר מיקום אלבומן השני Metal Resistance שיצא לפני כחודשיים.

האלבום הפך עם צאתו ליצוא המוזיקלי הראשון מיפן שהצליח להיכנס לאחד מ־40 המקומות הראשונים בטבלת הבילבורד האמריקאי זה 53 שנה. גם בבריטנה הן הצלחה פנומנלית. לפני כשבועיים הגדיל לעשות מגזין החדשות "דיילי אקספרס" כשציין את הלהקה במקום השני מבין עשר הלהקות שחייבים לראות בפסטיבל Download הבריטי, כשהן עוקפות את התותחיות איירון מיידן ומגאדת'. אבל לא רק בדירוגי המוזיקה הן מנצחות. במרץ השנה בחר בהן אתר Fuse לראש רשימת המתלבשים הטובים של ז'אנר המטאל, אם כי יש להודות - כאן התחרות לא מאוד קשה.

ערעור על ההגמוניה

אז מה סוד ההצלחה של בייבימטאל? הרי כל האלמנטים מהם מורכבת הלהקה מוכרים. גורם המשיכה הוא החיבור ביניהם: דיסטורשנים וחצאיות טוטו, סאונד כבד וכוריאוגרפיה ראוותנית א־לה־ספייס גירלז. בייבימטאל מערערת על הגמוניה רבת־שנים בז'אנר המוזיקלי הזה, אם בסאונד הילדותי שכבר זכה לכינויים כגון "מטאל מסטיק" ואם באסתטיקה שהיא אנטיתזה לחבורות הגברים הלבנים עם החולצות המודפסות ומכנסי העור. הנה שלוש נערות שבראיונות בעיקר מצחקקות, שבלבושן מותכים לתפאורה אפלולית שרוולים תפוחים ואדוות בד, שאת מחוות אצבעות "קרני השטן" של המטאליסטים הן מחליפות במחוות ידיים שמדמות קווי מתאר של שועל, שאת ה־Headbanging, אותה הנפת ראש קדימה אחורה המזוהה עם הז'אנר, הן עושות עם קוקיות. בייבימטאל רומסות בחביבות את כל הפרות הקדושות של סצנת המטאל ומפלסות את הדרך אליה עבור אחרים.

ביקורת/ עמי ברנד

בייבימטאל מגישות פופ בעטיפה של רוק כבד ויללות של גיטרות שמנגנות מהר ורועש. קיטש גולמי שנתפרה לו חליפה שעושה קולות של ג'יימס הטפילד אבל מגרגרת כאחרונת המתמודדות ב"פופ איידול". קל להבין מדוע נמצא קהל למוזיקה הזאת. יש להן מראה שקורץ לילדות מרדניות ולילדים זועמים. המוזיקה עצמה עובדת בעיקר על התדמית. מטאליסטים אמיתיים ינחרו בבוז כשישמעו את בייבימטאל. למפיקי־העל שמאחורי ההרכב זה לא ישנה. ממילא היעד שלהם הוא המיינסטרים הממוסחר שאינו מפריע לאיש.