ריקוד מושחז

עלילת המחזמר "בילי אליוט" על פי ספר ומחזה של לי הול למוזיקה של אלטון ג'ון מוכרת היטב, בוודאי אחרי ההצלחה המסחררת שלה זכה הסרט. היא מתרחשת על רקע שביתת כורי הפחם בצפון מזרח אנגליה בשנות ה־80 של המאה הקודמת, כשאנשים פשוטים בעיירה קטנה מנסים בכל כוחם להילחם בקפיטליזם הדורסני נוסח מארגרט תאצ'ר ולשרוד גלי פיטורים וקיצוצים. בנסיבות האלה, הגשמת חלומות אישיים היא בגדר פריבילגיה. בין הרבים שנראה שייאלצו לוותר על חלומם נמצא גם בילי אליוט, נער שמגלה כי דווקא אמנות הריקוד היא ייעודו, המקום שאליו הוא יכול לברוח ולהרגיש חופשי, שלא לומר לשנות את חייו. מטבע הדברים הדרך לא קלה. הוא נתקל בתגובות בוז מהחברה הסובבת ומהמשפחה הקרובה, מהר מאוד מודבקות לו סטיגמות לגבי זהותו המינית ושאלות של מגדר מרחפות באוויר. לא עניין של מה בכך בעיירת כורים. "זה שאני אוהב בלט לא אומר שאני אוהב בנים", אומר בילי לחברו הטוב מייקל, בדרך להתגבר על כל המכשולים וכנגד כל הסיכויים להגיע לבלט המלכותי הבריטי. "מה כל כך נורא בלהיות עצמך?זכותי להיות אני", הוא אומר, כל הדרך אל ההגשמה העצמית.

בתיאטרון נהוג לומר שילד על הבמה גונב את ההצגה, במקרה של "בילי אליוט" הילד עושה את ההצגה, כשסביבו צוות יוצרים והפקה מקצועי שיודע לעטוף ולתמוך. זה גם היה האתגר הגדול של ההפקה הישראלית של המחזמר: למצוא כוכב צעיר שימיס את הלב. אחרי חיפושים לאורכה ולרוחבה של הארץ נמצאו שני "בילים" ישראלים שיודעים לרקוד, לשיר ולשחק כמו גדולים: ארנון הרינג, ששיחק בערב הבכורה, ושון גרנות זילברשטיין, שעלה בסוף הערב וביצע נאמבר מוזיקלי וקטע ריקוד בכישרון רב.

ארנון הרינג | צילום: יוסי צבקר

כמו בילי כך גם הרינג הוא ילד יחיד ומיוחד. הוא משוחרר על הבמה ובנוסף לכישרון הטבעי מצויד בהרבה משמעת עצמית. מעבר ליכולות השירה והמשחק המרשימות וכמובן כישרון הריקוד, יש בהרינג את הקסם שכובש את לב הקהל מהרגע הראשון שהוא עולה לבמה. הרגעים שבהם הוא חי את הריקוד בכל גופו נפלאים, ועדיין יכולת המשחק שלו מרשימה לא פחות. היא בולטת במיוחד ברגעים הדרמטיים של המחזמר. למשל כשמופיעה דמות אמו המתה שאותה מגלמת בחן יעל יקל, כשהוא לבד בבית עם סבתו הדמנטית שאותה משחקת, שרה ורוקדת דינה דורון הנהדרת, או כשהוא קורא עם גברת וילקינסון המורה לבלט את המכתב שהשאירה לו אמו לפני מותה, והופך את הרגע לאחד המרגשים בהצגה. סהר לב שומר המקסים, שמשחק את מייקל חברו הטוב של בילי, הוא עזר כנגדו מצוין.

הבמאי אלדר גרויסמן בנה הפקה מקסימה, שלהבדיל ממחזות זמר אחרים השירים בה הם לא העיקר, הגם שהמוזיקה של אלטון ג'ון נהדרת (ניהול מוזיקלי של בן זיידמן). הוא ביים בתבונה ורגישות את הקטעים הדרמטיים - עניין שאינו מובן מאליו כשמדובר בנער צעיר בן 13. לתרגום הקולח והמצוין של אלי ביז'אווי יש תפקיד משמעותי והטקסט זורם מפי השחקנים בטבעיות רבה. ניצן רפאלי עיצב תפאורה מודולרית מתחלפת עולה ויורדת מרשימה ופונקציונלית שתמכה בה התאורה המצוינת והמורכבת של קרן גרנק.

דפנה דקל נפלאה וכריזמטית בתפקיד המורה לבלט הצינית והקשוחה, שלא הצליחה להגשים את חלומה להיות בלרינה ומלמדת במתנ"ס השכונתי, אך מצליחה להגשים את החלום של בילי. אבי קושניר צולח היטב את התפקיד הדרמטי של האב העובר את תהליך ההכרה ביכולות של בנו ומבין את האפשרות להעניק לו חיים טובים יותר. אושרי כהן משכנע בתפקיד האח הקשוח טוני, שלא מוכן להיכנע במאבק הכורים.