צילום: אלעד גרשגורן
כשהמנהל לעג לאבא שהגיע לעבודה ביום גשום, אבא אמר: "כרגע יש לי מה לאכול, אבל אם לא אבוא לעבודה - לא יהיה לי"
שר האוצר, משה כחלון: "אבא אמר לי: "אני מוכן למכור את החולצה כדי שאתה תלמד". הבטחתי לו שיבוא יום, אלמד והכל יסתדר"
"ההורים היו אנשים שנלחמו על היום־יום שלהם. אמא היתה כל חייה עקרת בית, רודפת צדק שאומרת הכל בפרצוף גם כשלא נעים. תמיד היינו גאים ביושרה שלה. אבא עבד כפועל בניין בסולל בונה, ובשביל לפרנס במשכורת אחת תשע נפשות צריך לעשות חשבון על כל דבר. לקנות במקומות הכי זולים, לבדוק מחירים בחנויות. אבא, שנפטר לפני 20 שנה ממחלה, היה אדם צנוע, שמסלול החיים שלו היה בית־עבודה־בית כנסת. הוא מעולם לא נסע לחו"ל, לא היה בבית מלון או בחופש.
"כשבאתי עם אבא לאתרי בנייה זאת היתה חוויה מבהילה. אתה רואה את הקושי, רואה את אבא שלך עובד קשה בגשם ובשמש. כל יום חשבתי לעצמי איך זה שהוא עובד בעבודה כל כך קשה. הרגשתי שהוא עושה את זה באין ברירה, כי הוא חייב. אבא לא התלונן, אבל הרגשנו את הכאב שלו. יום אחד אבא חזר מהעבודה בסערת רגשות, כולו פגוע. זה היה יום גשום, שבו אי אפשר לעבוד אז יושבים במחסן, מסדרים כלים. המנהל שלו שאל אותו: 'אין לך מה לאכול שאתה מגיע ביום כזה גשום?', אבא נעלב. הוא אמר: 'כרגע יש לי מה לאכול, אבל אם לא אבוא לעבודה — לא יהיה לי'. ההורים שלי עברו סוג של השפלות כאלה בדרך, אבל הם הבינו שצריך לעבור את זה ולא להתבכיין.
"להורים היה חשוב מאוד שנלמד כדי שיהיה לנו עתיד טוב משלהם. אבא אמר לי: 'אני מוכן למכור את החולצה כדי שאתה תלמד'. הבטחתי לו שיבוא יום והכל יגיע. אני אעשה בגרות, אלמד באוניברסיטה והכל יסתדר. הייתי ילד שהיה עסוק בלחשוב על הישרדות, שצריך לעבוד, להעביר כסף לאמא שלי. זו חוויה שפותחת לך את העיניים, והדבר העיקרי שקיבלתי בבית היה הרעיון של לקחת אחריות, בכל דבר: תעבוד, תלמד, אל תחכה שמישהו ייתן לך משהו. תיזום. תפרוץ. כל אחד מאיתנו בחר דרך שעושה זאת, וקיבל גיבוי בבית".
106 תגובות לכתיבת תגובה