אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
כולו רעש וצלצולים צילום: אוראל כהן

כולו רעש וצלצולים

לפני 40 שנה יצא ד"ר הלל שוורץ למסע לחקר הרעש, מבריאת העולם עד ימינו. הוא חזר עם 900 עמודי ספר עטור שבחים, אינספור גילויים על הרעש בהיסטוריה ומסקנה מפתיעה: עם כל הכבוד לסלולריים ולפרסומות, העולם לא נהיה רועש יותר

18.06.2016, 09:02 | אורי פסובסקי

ד"ר הלל שוורץ חושב על רעש כבר הרבה זמן. למעשה, מאז אמצע שנות השבעים. "באותו זמן הייתי מכין הרבה הקלטות בקסטות", הוא נזכר. "לא משנה כמה הקסטות היו זולות, תמיד היה מודפס עליהן, באותיות אדומות גדולות, Low Noise. אבל אני חשבתי לעצמי 'כמובן שאין להן רעש נמוך!'. ככל שהקסטות זולות יותר יש בהן יותר רעש, והקסטות האלה איומות! למה מתעקשים לשים עליהן תווית של רעש נמוך?".

אנחנו משוחחים בלובי של מלון סינמה בכיכר דיזנגוף בתל אביב. בחוץ רעש אוטובוסים, בפנים מתערבב רעש של שואב אבק בשרשרת להיטי פאנק. זה רקע מתאים לשיחה עם שוורץ האמריקאי, שכתב את הספר האולטימטיבי על ההיסטוריה של הרעש, "Making Noise", כרך אימתני ועטור שבחים של 900 עמודים (לא כולל הערות שוליים), שסוקר אלפי שנות רעש. שוורץ כתב אותו במשך 20 שנה, וזה קרה כמעט במקרה.

שוורץ. "יש צלילים שנעלמו ושהיינו חווים כרועשים להחריד, למשל הצליל של פרסות ברזל על אבני רחוב, לאורך כל היום", צילום: אוראל כהן שוורץ. "יש צלילים שנעלמו ושהיינו חווים כרועשים להחריד, למשל הצליל של פרסות ברזל על אבני רחוב, לאורך כל היום" | צילום: אוראל כהן שוורץ. "יש צלילים שנעלמו ושהיינו חווים כרועשים להחריד, למשל הצליל של פרסות ברזל על אבני רחוב, לאורך כל היום", צילום: אוראל כהן

בשנות השבעים, הוא נזכר, "המחשבה שהעסיקה אותי היתה איך השתנתה החוויה של הקהל ברגע שהיתה לנו יכולת להקליט. תחשוב על זה: אם היית בקונצרט לפני 200 שנה, לא בהכרח ציפית לשמוע שוב את היצירה שניגנו. כך נולדה מסורת תובענית של לבקש הדרנים. היום כשאנחנו מוחאים כפיים בסוף הופעה אנחנו מצפים שההדרן יהיה משהו שונה מההופעה, אבל בזמנו כשאנשים דרשו הדרן הם התכוונו לומר 'אנחנו רוצים לשמוע את זה שוב כי אנחנו לא יודעים אם אי פעם נשמע את זה שוב'.

"אבל ברגע שיש הקלטות, למה ללכת להופעה? מאותו רגע אתה הולך להופעה חיה כדי לשמוע את הטעויות שיוכיחו לך שהיא חיה. כי אתה יודע שבהקלטות כל הטעויות כבר מתוקנות. זה ביצוע מושלם. ולכן, למעשה, בהופעה אתה הולך לשמוע את הרעש, אפילו בהופעה קלאסית ובוודאי בהופעת רוק, שבה אתה שקוע ברעש של הקהל שלא ניתן לשחזר אותו בבית.

"זה הוביל אותי לתהות לגבי ההיסטוריה של ההאזנה והקשר שבין האזנה לרעש, והתחלתי לחשוב על זה עוד", אומר שוורץ ומספר כיצד הפרויקט שלו (שבמקור היה אמור להיות פרק בספר אחר) הלך ותפח. אבל אז הוא נזכר בעוד משהו לגבי ההדרן. "במאה ה־19 המסורת של ההדרן נהפכה לכל כך תובענית עד שהקהל לא הסתפק בחזרה אחת, הוא היה מבקש הדרן פעם נוספת, ופעם שלישית, והכי גרוע היה בתחילת המאה ה־20: כשאנריקו קרוזו, הטנור המפורסם ששר במטרופוליטן אופרה בניו יורק, ביצע את אחת מאריות הסולו הכי מפורסמות שלו, והקהל לא נתן לאופרה להמשיך בלי שהוא יבצע 16 הדרנים. אחרי זה קרוזו איבד את הקול ולא היה יכול להמשיך, ובמטרופוליטן החליטו שלעולם לא יבצעו שם שוב הדרנים. וכך היה".

זוועת ציפורניים על לוח

שוורץ (68), הוא בעל תואר דוקטור להיסטוריה מאוניברסיטת ייל, אבל את רוב הקריירה שלו עשה כחוקר עצמאי, מי שאינו נמנה עם סגל של אף אוניברסיטה. הוא גם משורר, מתרגם וכוריאוגרף. מלבד הרעש הוא נתן לסקרנות שלו להוביל אותו לכתיבה על נושאים כמו מצבי חירום בעולם המודרני, דיאטות ובהלת המילניום. לפני שבועיים ביקר בישראל, כאחד הדוברים המרכזיים בכנס "סאונד, אתיקה, אמנות ומוסר" של החוג להיסטוריה של האמנות באוניברסיטת תל אביב, אבל רוב הזמן הוא חי בקליפורניה, בעיירת החוף השקטה יחסית אנסיניטס.

רעשים באים והולכים: על כל צליל שנעלם אפשר לחשוב על אחד שהתווסף. כבר לא שומעים נפחים ברחוב, אבל שומעים מעליות. טאטוא פחמים ליעה ברזל כמעט אבד, אבל קיבלנו את הצרימה של פידבק בין מיקרופון למגבר, וכן הלאה, צילום: איי אף פי רעשים באים והולכים: על כל צליל שנעלם אפשר לחשוב על אחד שהתווסף. כבר לא שומעים נפחים ברחוב, אבל שומעים מעליות. טאטוא פחמים ליעה ברזל כמעט אבד, אבל קיבלנו את הצרימה של פידבק בין מיקרופון למגבר, וכן הלאה | צילום: איי אף פי רעשים באים והולכים: על כל צליל שנעלם אפשר לחשוב על אחד שהתווסף. כבר לא שומעים נפחים ברחוב, אבל שומעים מעליות. טאטוא פחמים ליעה ברזל כמעט אבד, אבל קיבלנו את הצרימה של פידבק בין מיקרופון למגבר, וכן הלאה, צילום: איי אף פי

מה זה אומר שקטה יחסית? ובעצם, מה זה אומר רעש? האם בכלל יש צליל אחד שנחשב לרעש עבור כל האנושות? מתברר שכן: "הצליל של גיר שחורק על הלוח. בכל רחבי העולם האנושי זה מסמר את השערות שעל העורף. זה צליל אוניברסלי ביולוגי. אתה יכול להתרגל אליו, במיוחד אם אתה מורה, אבל בהתחלה כל בני האדם מגיבים אליו באופן מבוהל", אומר שוורץ. "ויש עוד רעש אוניברסלי: רעש הרקע של הקרינה הקוסמית". מתברר שאפשר לשמוע את הקרינה הקוסמית "כמרמור, רחש או אוושה בזמן הזוהר הצפוני. האטמוספירה מגיבה לקרינה הקוסמית באורות אבל גם בצלילים".

התעמקות בהיסטוריה מגלה עוד עובדה אוניברסלית: "כל דור מצליח לעצבן את הדור הקודם עם הקולות שהוא עושה. כבר באפוס הבבלי, למשל, האלים מתלוננים שהאלים הצעירים עושים יותר מדי רעש. ולמה זה קורה? בין השאר כי הדור הצעיר מפתח טכנולוגיות שמצליחות להפיק קולות שונים או רועשים יותר מאלה של הדור הקודם. מעבר לזה, הטעם שלהם במוזיקה שונה, והמוזיקה שלהם נשמעת לדור הקודם כמו רעש. כל דור כשהוא מזדקן חווה את זה בעצמו. ההורים שלי אהבו מוזיקת סווינג; ההורים שלהם חשבו שהיא רועשת, אבל אנחנו חושבים על סווינג כעל מוזיקה רגועה".

תמיד הגבירו: האדם הקדמון צייר על הקירות בדיוק בנקודה במערה שבה יש הכי הרבה הד. כשהיה נוהם ליד הציור, הנהמה היתה נשמעת רועשת להחריד תמיד הגבירו: האדם הקדמון צייר על הקירות בדיוק בנקודה במערה שבה יש הכי הרבה הד. כשהיה נוהם ליד הציור, הנהמה היתה נשמעת רועשת להחריד תמיד הגבירו: האדם הקדמון צייר על הקירות בדיוק בנקודה במערה שבה יש הכי הרבה הד. כשהיה נוהם ליד הציור, הנהמה היתה נשמעת רועשת להחריד

אגב קסטות, היום תקליטי ויניל עושים קאמבק.

"זה דבר שדורות שונים נוטים לעשות, ויש לי אפילו דוגמה מהרנסנס. אבא של גלילאו גליליי, וינצ'נצ'ו גליליי, חשב שכדי להחיות את המוזיקה הטובה צריך לחזור למוזיקה היוונית העתיקה. הוא עשה מחקר כדי לגלות מה היו הסולמות היווניים העתיקים, איך הם עבדו, ואז ניסה לשלב אותם במוזיקה של המאה ה־16. זה הכי רטרו שאפשר".

כששמלה משנה את הקונצרט

כל דור מצליח לעצבן את הדור הקודם, את זה אנחנו יודעים היטב. אבל האם יכול להיות, בכל זאת, שכמות הרעש גדלה במשך ההיסטוריה? לכאורה, העולם שבו אנחנו חיים רועש יותר מהעולם הכפרי של אבותינו הרחוקים, אם כי אולי רועש פחות מהעולם שבו חיו אבותינו הקרובים יותר, שעבדו במפעלים. שוורץ מבהיר שהתמונה מורכבת יותר. "אין לנו כמובן מדידת דציבלים מרוב ההיסטוריה של המין האנושי, אבל אנחנו כן יודעים שהיו קיימים צלילים מסוימים שהיו די רועשים, ושגם הדהדו יותר במציאות שבה בנו באבן ולבנים לעומת המציאות הנוכחית שבה משתמשים למשל בחיפויים סופגי רעש. יש גם צלילים שנעלמו מרוב העולם ושאנחנו היינו חווים כרועשים להחריד ומעצבנים, למשל הצליל של פרסות ברזל על אבני רחוב, לאורך כל היום".

רעש אוניברסלי: בכל העולם הצליל של גיר חורק על לוח מסמר את השערות שעל העורף, וכל בני האדם מגיבים אליו בתחילה בבהלה, צילום: שאטרסטוק רעש אוניברסלי: בכל העולם הצליל של גיר חורק על לוח מסמר את השערות שעל העורף, וכל בני האדם מגיבים אליו בתחילה בבהלה | צילום: שאטרסטוק רעש אוניברסלי: בכל העולם הצליל של גיר חורק על לוח מסמר את השערות שעל העורף, וכל בני האדם מגיבים אליו בתחילה בבהלה, צילום: שאטרסטוק

ואז הוא חוזר רחוק יותר בזמן: "אנחנו יודעים שציורי הקיר שנמצאו במערות של האדם הקדמון ממוקמים בנקודות הספציפיות במערה שבהן יש הכי הרבה הד. כך שאם היית מצייר דוב והיית נוהם, הנהמה היתה נשמעת רועשת להחריד בתוך מערה קטנה וחשוכה. אם אנחנו חושבים על החוויה האנושית של רעש, ולא על מדידת הדציבלים, בהחלט לא הייתי טוען שאנחנו חיים כיום בעולם רועש יותר מבעבר".

שוורץ מדגיש שעל כל קול חדש בעולם שעולה בדעתנו אנחנו יכולים לחשוב גם על צליל שנעלם. הוא אינו מוכן להתחייב על אף קול שאבד בוודאות, למעט אולי שירתן של ציפורים שנכחדו, או שפות שנעלמו. ובכל זאת לבסוף הוא מספק רשימה לירית של רעשים שהיו נפוצים עד לא מזמן, ונהפכו לנדירים ביותר, לפחות במערב: אלה שמשמיעים הנפחים המכים ללא הפסק בכל רחוב, כל היום; ליחה מכוונת היטב שמעופפת ממרחק אל תוך מרקקה מנחושת; גברת שואפת אבקת הרחה ומתעטשת אל תוך יד עטויה בכפפה; מטאטא שאוסף בבוקר את שרידי הפחמים מהתנור אל יעה מברזל; או השותים בטברנה מטיחים את כוסות הבדיל שלהם זו בזו.

ומה לגבי רעשים מודרניים שאנחנו לא שמים לב אליהם, אבל שאי אפשר למצוא בעבר?

"עד המאה ה־18, למשל, לא הכירו את הצליל של חשמל סטטי. לפני המאה ה־19 לא שמעו שריקה של קטר קיטור, את הקול של מעלית עולה ועוצרת, או הצליל שמשמיעה קריעת נייר עיתון שעשוי מעיסה. לפני המאה ה־20 לא הכירו את הזמזום של מקררים ברקע, את ה'קליק־ווש' של פתיחת פחית שתייה תוססת, הצרימה בצליל גבוה של פידבק בין מיקרופון למגבר, אופנועים מאיצים ומונה גייגר מגיב לקרינה רדיואקטיבית".

אלופי הרעש: כל תרבות, לפחות במאות השנים האחרונות, סימנה אזור מסוים כ"הרועש ביותר". גם איטלקים וגם תיירים באיטליה, למשל, מתייחסים לנאפולי כעיר הרועשת במדינה, צילום: שאטרסטוק אלופי הרעש: כל תרבות, לפחות במאות השנים האחרונות, סימנה אזור מסוים כ"הרועש ביותר". גם איטלקים וגם תיירים באיטליה, למשל, מתייחסים לנאפולי כעיר הרועשת במדינה | צילום: שאטרסטוק אלופי הרעש: כל תרבות, לפחות במאות השנים האחרונות, סימנה אזור מסוים כ"הרועש ביותר". גם איטלקים וגם תיירים באיטליה, למשל, מתייחסים לנאפולי כעיר הרועשת במדינה, צילום: שאטרסטוק

נוסף על הצלילים המתמעטים והמתווספים, קורה עוד משהו: לצד כל הצלחה שלנו במאבק ברעש יש גם צעד לאחור. במאבק הזה, מתברר, גם המלתחה שלנו משחקת תפקיד. "אם נשים היו לובשות בשגרה שמלות ארוכות, כבדות ורקומות, הן היו סופגות יותר קול משהן סופגות היום. אחד הנושאים החשובים באקוסטיקה של אולמות הוא סוג הבגדים שאנשים שמבקרים בהם לובשים. מאז שנות העשרים של המאה ה־20 אנשים לובשים פחות ופחות, כמעט בכל העולם, ולכן, כמות הקול שהבגדים שלנו סופגים נמצאת במגמת ירידה. נוסף על כך, הניילון וגם שאר האריגים שאנחנו מסוגלים לייצר מאז שנות השלושים לא סופגים יותר מדי קול. כדי לספוג קול, אתה צריך ללכת לקונצרטים לבוש בצמר.

"כך שתמיד יש קונפליקט. אנחנו יוצרים חומרים בולעי קול, מעבירים חוקים לגבי בידוד קירות, ואז יש לנו טלפונים סלולריים, וחוקים שאומרים שמשאיות שעושות רברס צריכות לצפצף. אנחנו מכניסים עוד קולות לעולם. הנה עוד דוגמה: ברגע שבראשית ימי המכוניות החלו להשתמש בצמיגי גומי, הן היו הרבה יותר שקטות מסוסים וכרכרות. כיום אנחנו חושבים על מכוניות כרועשות, אבל בזמנו הן היו שקטות יחסית עד שהולכי הרגל התעקשו שהמכוניות ישמיעו קול, כדי להיזהר. לכן החוק אמר שחייבים להיות למכוניות צופרים, ושהן צריכות לצפור כל עשרה מטרים כדי לוודא שהולכי רגל שומעים אותן. אחר כך פיתחו מכוניות עם תא סגור, והאנשים במכונית לא בהכרח שמעו את הצפירות ממכוניות אחרות — ולכן הצופרים נהפכו לחזקים יותר. וכשהופיעו ניידות המשטרה היה צריך לפתח עבורן סירנות. אבל אז יצרני המכוניות חשבו: אם נשים רדיו בתוך המכונית, זה יגביר את המכירות. אלא שזה יעבוד רק אם אנשים יוכלו לשמוע את הרדיו, אז אנחנו צריכים לבודד את המכונית. ב־1955 מכשירי הרדיו כבר היו כל כך טובים והבידוד היה כל כך טוב, שלא שמעו בתוכן את הסירנות של מכוניות המשטרה, אז שמו אורות על הגג שלהן. כך שיש פה כל הזמן צעד קדימה וצעד אחורה".

כל תרבות והרעש שלה

ואלה לא רק מכוניות. יש גם אנשים רועשים, בכל מדינה. "בכל תרבות שאני יודע עליה ב־200 השנים האחרונות תמיד יש אזור או עיר שאומרים עליהם שהם הרועשים ביותר. נאפולי, למשל, תמיד נחשבת לאזור הכי רועש של איטליה. גם מבקרים זרים אומרים שנאפולי היא העיר הכי רועשת".

זה תואר גנאי?

"עבור האיטלקים זה עלבון. רעש זה ביטוי למעמד נמוך יותר, פחות מנומס, פחות מתורבת".

ובארצות הברית?

"התשובה משתנה לאורך זמן. כשאני באתי לאירופה בשנות השבעים ואמרתי שאני משיקגו, כולם עשו 'טה טה טה טה טה טה'", הוא מנופף במכונת ירייה דמיונית, ופורץ בצחוק גדול.

כל תרבות והרעש שלה: לשונות ותרבויות שונות נבדלות בעוצמת הרעש. למשל, בשווקים בישראל הסוחרים צועקים בקול שבין אלט לטנור, אבל בצרפת הם צועקים בקול הרבה יותר גבוה, צילום: עמית שאבי כל תרבות והרעש שלה: לשונות ותרבויות שונות נבדלות בעוצמת הרעש. למשל, בשווקים בישראל הסוחרים צועקים בקול שבין אלט לטנור, אבל בצרפת הם צועקים בקול הרבה יותר גבוה | צילום: עמית שאבי כל תרבות והרעש שלה: לשונות ותרבויות שונות נבדלות בעוצמת הרעש. למשל, בשווקים בישראל הסוחרים צועקים בקול שבין אלט לטנור, אבל בצרפת הם צועקים בקול הרבה יותר גבוה, צילום: עמית שאבי

ומה הרושם שלך מישראל?

"גם בתל אביב וגם בירושלים יותר נהגים צופרים באופן מיידי. בהשוואה לאנגליה, צרפת, הולנד או גרמניה, לנהגים כאן יש פחות סובלנות אקוסטית".

"ואגב", שוורץ עוצר להעיר, "איכות הרעש בכל מדינה מושפעת גם מהשפות שמדברים בה. יש שפות שמעודדות ויכוחים בצלילים גבוהים יותר. יש שפות שמעודדות סוג צחוק יותר חודר מאחרים".

למשל?

"בשוק הכרמל, הסוחרים מכריזים על הסחורה שלהם בקול שהוא בין אלט לטנור. אבל בשוק הדגים בצרפת ובבולטימור למשל הם קוראים בקול מאוד גבוה. זה קשור לשפה, ולקשר בין התרבות לשפה".

כבר ברומא העתיקה, הוא מספר, היו אנשים שאהבו את הרעש של העיר, ואחרים העדיפו להתבודד בשקט של הכפר — זה דפוס שחוזר למשך ההיסטוריה, "תמיד היו אנשים שחיו בעיר ולא הכירו שום דבר אחר, כי הם מעולם לא הצליחו לברוח מהעיר. אבל סקרים שהתקיימו בין שנות השלושים לשנות השבעים ושאלו תושבים בערים מה התלונה העיקרית שלהם העלו כי תלונות על רעש ותנועת כלי רכב היו בין שלוש התלונות העיקריות. כלומר אתה עשוי לחשוב שאנשים שגרים בסביבה עירונית מורגלים יותר לרעש מאנשים בסביבה כפרית, אבל כשאתה שואל אותם מה התלונה העיקרית שלהם התשובה היא רעש. לחלקם הפריע שהקירות כל כך דקים עד שהם יכולים לשמוע את השכנים. לחלקם הפריעו המכוניות, לחלקם הרעש של המפעלים, ובשנות החמישים אנשים החלו להתעצבן מכל הבניינים הענקיים עם המאווררים על הגג שעשו רעש אדיר יום ולילה. אנשים התלוננו על צלילים שונים, אבל רעש היה התלונה העיקרית שלהם".

איך רעש משפיע עלינו?

"יש ניסויים ממדעי החברה, ולאחרונה גם מחקרים נוירולוגיים, שמראים שלחשיפה לצלילים בדציבלים גבוהים או אפילו לצלילים בלתי פוסקים בדציבלים בינוניים (נגיד, 80 דציבלים, כמו רעש של משאית שנוסעת במרחק 15 מטר מאיתנו – א"פ) יש השלכות, במיוחד על ילדים. הם לומדים טוב יותר בסביבה שקטה, הם פחות חרדתיים וחסרי סבלנות ומסוגלים ללמוד שפות מהר יותר. דמיין לעצמך ללמוד שפה אחרת או אפילו ללמוד טוב יותר את השפה שלך כשיש הרבה צלילים מסביב. וכמובן שיש עדויות ארוכות טווח לכך שעבודה בסביבה רועשת גורמת לאובדן שמיעה מוקדם יותר כשמזדקנים. לבסוף, יש ראיות לכך שיש אנשים מסוימים עם רגישות יתר, ומה שאנחנו תופסים כרעש רגיל הם יתפסו כהרבה יותר פולשני. אנחנו לא יודעים למה הם כל כך רגישים מבחינה נוירולוגית, אבל אנחנו יודעים שהם קיימים, והם תופסים את רמות הרעש הנורמליות שלנו כבלתי נסבלות".

איזה רעש יש בגן עדן

נוסף על עיסוקיו כחוקר ויוצר, שוורץ עבד במשך שנים גם כמנהל מקרה רפואי (אדם שמלווה את החולה ומסייע לו בהתמודדות מול המערכת הרפואית) ואף נמנה עם מייסדי חברה לניהול מקרים רפואיים בקליפורניה, עד שנאלץ לסגור אותה עקב נסיעותיו הרבות. "אחד התפקידים העיקריים של מנהל מקרה רפואי הוא להקשיב, בסביבה שלעתים קרובות מאוד מסיחה את הדעת: בחדר מיון, או ליד מיטת החולה בזמן חילופי משמרות אחיות. לעתים קרובות אתה צריך להקשיב מבעד לכל הצפצופים שמקיפים את מיטתו של אדם בבית חולים, להקשיב בקפידה מה הוא אות ומה הסחת דעת, מה החולה מנסה להביע באופן פחות או יותר אילם. ייתכן שהחולים מעווים את פניהם, לא יותר מזה, ואתה צריך להיות מסוגל לקרוא את זה, להקשיב לאנחות שלהם ולהבין מה האנחות שלהם אומרות.

"ברוב המקרים שאני חוויתי אנשים שהם חולים מאוד ממש לא אוהבים רעש, ורוב חדרי המיון רועשים מאוד. יש בהם גם משהו אחר מהרגיל: לווליום כמעט אין שום השפעה בחדר מיון. לאחיות ולרופאות לא משנה כמה חזק אתה צורח, זה לא משמש אותם לקבוע אם אתה הראשון שצריך טיפול או ה־15 בתור, כך שלרמת הדציבלים שאתה מפיק אין השפעה. כחולה אתה מגלה פתאום שאנשים שנראים כאילו אין להם שום בעיה, שלא מוציאים הגה ולא מתלוננים, שמישהו דחף אותם לחדר המיון והם לא רוצים להיות שם — דווקא בהם מטפלים ראשונים ולא בך, כי מתברר שיש להם אוושה בלב שאפשר לשמוע רק עם סטטוסקופ".

ההתייחסות לרעש כמאפיין את התפר בין חיים למוות נמצאת בספר של שוורץ מראשיתו: הוא מתחיל בבריאת העולם. תרבות אחרי תרבות, מיתוס אחרי מיתוס, כולם מתארים את בריאת העולם כרגע שבו השלווה מופרעת בידי הרעש. כשחושבים על זה, גם סיפור הבריאה המדעי מתחיל ברגע של רעש: המפץ הגדול.

אז רעש גם מאפיין את החיים עצמם.

"כן, הרעש מופיע בהרבה מיתוסים של בריאה, אבל אני לא מכיר אף תרבות שבה גן העדן מדומיין כמקום עם רעש. בגן העדן יש שקט, מוזיקה יפהפייה, והרעש לא נוכח בו. גם כשמדברים על גן עדן עלי אדמות יש בו שקט יחסי. אולי יש בו ציפורי שיר, אבל אין בו קרקורי עורבים צורמים".

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות