"עיצוב הוא מקצוע טוב למי שלא בטוח מה הוא רוצה להיות"
טום דיקסון, מהמעצבים הבולטים בעולם, מסביר למה אנחנו חיים בעידן הכי מרגש שיש
למבנה הבארוקי המהמם Rotonda della Besana יש צורה של הסימן "פלוס". זה מאפשר למי שכמוני ניצב בדיוק במרכז לראות לכל אורכן את ארבע הכנפיים שלו. ומה שרואים מכל עבר זה אוכל. פלוס גדול למי שסיים עוד יום של סיור מתיש בביאנלה הבינלאומי לעיצוב במילאנו וחולם על מנוחה טעימה.
למען האמת, היה הרבה יותר מסתם אוכל בקצוות של המבנה. טום דיקסון, מעצב־על, אוטודידקט סופר־יצירתי ואדם שקשה להכניס לתבנית מדויקת, עיצב כאן ארבעה מטבחי קונספט, בהשראת ארבעת היסודות: אדמה, אוויר, מים ואש. ממטבח האש יצאו בין היתר טורטיות שחורות עם מילויים מסעירים ולחם בציפוי שחור טבעי שהובא במיוחד מהמזרח הרחוק. ממטבח האוויר יצא אוכל מנופח ומרנגים אווריריים שכמעט ריחפו אל הפה. במטבח המים הגישו מרקים ריחניים וממטבח האדמה הגיעו צ'יפסים עשויים מירקות שורש ומפטריות.
דיקסון היה אחראי לעיצוב חללי המטבחים, כולל משטחי העבודה שהיו חשופים לקהל, הריהוט והתאורה. סטודיו לעיצוב אוכל היה אחראי לגימור של הצ'יפסים. בכל זאת, תערוכת העיצוב החשובה בעולם. היה אפשר לשבת על רהיטים שעיצב דיקסון, לאכול משהו שבושל במטבח שבעיצובו, לגעת בכל פרט ופרט ואף לקנות פריט עיצוב במחיר שווה לכל נפש. נפש של מעצב כמובן.
מעצב או כבאי
אחד היתרונות המובהקים של דיקסון (57), שנשמר היטב במשך כל הקריירה הענפה שלו, הוא העובדה שהוא מעולם לא למד עיצוב. אף אחד לא הסביר לו על המקצוע, ובעיקר לא על האבחנה הקיימת בו בין עיצוב טוב לעיצוב רע. דיקסון פשוט עבד מהבטן, בלי להיעזר בספר חוקים. הוא למד אמנות חצי שנה אך הפסיק את לימודיו עקב תאונת אופנוע, ואז התחיל לשחק עם שאריות מתכת ופסולת שמצא ברחוב. הוא פירק, חיבר, הלחים, בדק, צבע, ולאט לאט יצר כל מיני אובייקטים שהתחילו לקבל צורה של רהיטים.
ב־1985 אחד הרהיטים האלה, כיסא נטול רגליים בצורת S, משך את תשומת לבה של ענקית הריהוט האיטלקי Cappellini, והיא החלה לעבוד עם דיקסון. ארבע שנים אחר כך יוצר הכיסא הזה לראשונה ונהפך מיד לאייקון ולאחד הפריטים המפורסמים של החברה, אם לא המפורסם שבהם. ב־1998 נבחר דיקסון להיות המעצב הראשי של הביטאט, ועשור אחר כך הקים חברת עיצוב משלו באנגליה, שאחראית לאלפי פריטים שהצליחו להפתיע את חובבי העיצוב שוב ושוב.
לקראת המפגש עם מעצב־העל, שמאחוריו שנים ארוכות של עיצוב מהפכני, עלו בי הרהורים רבים, ונוגים, על המקצוע שבו בחרתי גם אני. אנחנו יושבים במטבח האש, אבל דיקסון מזמין מנה ממטבח המים, ואני מנסה לגלוש ברכות לתוך הראיון עם אזכור שורשיי התוניסאיים – דיקסון נולד שם לפני שעבר בגיל ארבע לאנגליה – מה שמעלה אפשרות לקרבת משפחה בינינו. הוא צוחק. והוא רגוע. זה בהחלט עבד.
"אף פעם לא היתה לי כוונה להיות מעצב", הוא אומר, "לא למדתי עיצוב, אני פשוט אוהב לייצר דברים. הגעתי לעיצוב לגמרי במקרה, וגם היום אני בעצם לא ממש שם. אני לא באמת מעצב כל הזמן, אלא מתמקד בעיצוב של מה שמעניין אותי, למשל מועדונים ומסעדות. בקלות יכולתי להיות כל דבר אחר". אולי מוזיקאי, כי דיקסון, בזמן הפנוי, גם מנגן בגיטרה בס בלהקה.
מה רצית להיות?
"כשהייתי בן שש רציתי להיות כבאי. אחר כך כבר לא באמת ידעתי מה אני רוצה להיות. לכן עיצוב מתאים לי — זה לא משהו בפני עצמו, אלא כלי לדברים אחרים. עיצוב מתאים למי שלא ממש יודע מה הוא רוצה להיות. אתה יכול לעצב אופנה, בניינים, חומרים. זה עיסוק שמאפשר שינוי מתמיד".
זה הקריטריון לבחירת העובדים בסטודיו שלך?
"אני שוכר אנשים שעשו עוד דברים חוץ מעיצוב ויש להם ניסיון מגוון. עובדת אחת היתה אחות בבית חולים, עובד אחר היה חייל. ניסיון חיים הוא יתרון, ומבחינתי עיצוב הוא בכלל לא הבסיס. וכמובן שחייבים משמעת וחריצות".
 | |||
עיצוב שהוא מנוחה
גם 30 שנה אחרי שהפך להיות מעצב הקורא תיגר על גבולות, דיקסון עדיין נלהב מפרויקטים חדשים. חלק מהם עשויים להיראות פחות מובנים מאליהם. את המטבחים במילאנו, למשל, עיצב כחלק משיתוף פעולה עם אבן קיסר, חברת משטחי הקוורץ משדות ים, שנסחרת כיום בנאסד"ק בשווי של 1.3 מיליארד דולר.
"שלוש פעמים פנו אליי מאבן קיסר, ואמרתי להם לא", הוא אומר. "אנחנו לא חברת עיצוב רגילה, אנחנו מעצבים את המוצרים שלנו בעצמנו ולא צריכים פרויקטים ושיתופי פעולה כאלה כדי לשרוד".
אז מה קרה עכשיו?
"עכשיו התזמון היה נכון והשתלב עם החזון שלנו לעיצוב מסעדות. אנחנו עצמנו הרי לא מייצרים חומר למטבחים ואני לא עבדתי מעולם עם קוורץ. רצינו להראות את החומר הזה בצורה חדשה, לא להתייחס אליו רק כאל משטח. רציתי לעשות משהו גדול וזאת היתה הרפתקה. אני אוהב לנסות דברים בשטח, במציאות, וזאת היתה התנסות מציאותית".
זו השנה ה־55 שבה מתקיימת תערוכת העיצוב במילאנו, שהיא ככל הנראה החשובה בעולם. אבן קיסר, שהזמינה אותי אליה, עושה בה בשנים האחרונות שימוש מושכל כדי למצב את עצמה מחוץ לנישה הצרה של משטחי עבודה למטבח. בשנה שעברה, למשל, שיתפה החברה פעולה עם המעצב פיליפ מלואה (Malouin), שהכין מאבן הקוורץ שמונה נדנדות שהוצבו באולם הגדול של ארמון מילאנזי מפואר מהמאה ה־18, לשמחתם של המבקרים שלא חדלו מלהתנדנד בהן.
השנה, כאמור, הקונספט היה קרוב יותר לטריטוריה הטבעית של אבן קיסר, אך נוספה לו קריצה גבוהת מצח ועתירת תקציב. בשנים האחרונות הוסיפה החברה לתצוגה שלה ממד ייחודי: מתחם להתרגעות. התערוכה במילאנו היא אינסופית בגודלה, וכל פינה בעיר מוקדשת לעיצוב, הרבה מעבר לאוהל התצוגה הרשמי. המבקרים נדונים להתרוצצות מתמדת ממקום למקום, ממיצג אחד למיצג אחר, שמישהו הדליף שאסור לפספס. באבן קיסר הבינו את הפוטנציאל הטמון בהצעת מרגוע לרגלי המבקרים, מה שאכן משך רבים מהם לתצוגה שלה.
לתקשר עם כולם, בכל העולם
דיקסון עצמו מבין גם הוא משהו בלקרוא את רחשי הלב של הקהל שלו. לכבוד פסטיבל העיצוב בלונדון ב־2006 הוא עיצב כיסאות גדולים וקלים במהדורה מיוחדת. לא פחות מ־500 מהם סודרו בשורות בכיכר טרפלגר לתצוגה והתנסות. בתום היום דיקסון הפתיע את הנוכחים והודיע שכל מי שיושב על כיסא כזה מוזמן לחזור איתו הביתה. הכיסאות, שיוצרו מחומרים זולים ובטכנולוגיית ייצור המונים, היו עדות לתפיסה שלו שעיצוב יכול להיות זמין ורלבנטי לכלל האוכלוסייה ולאו דווקא לצרכני עיצוב טיפוסיים.
באיזה אופן התפתחויות טכנולוגיות דרמטיות שמתחוללות בהנדסת חומרים, מחשוב או הדפסה בתלת־ממד משנות את עולם העיצוב?
"כיום אתה יכול למכור ברשת ויותר קל להתפרנס, ואתה כבר לא חייב מכונות גדולות כדי לייצר. אתה גם יכול להראות לעולם מה אתה עושה הרבה יותר בקלות ולהתקשר עם כל פינה על הגלובוס. אלה רגעי מפתח למעצבים ולכן אני מופתע כמה לאט אנשים בתחום מאמצים את הטכנולוגיה.
"פעם חשבתי שחבל שלא נולדתי קודם, כך שיכולתי להיות חלק מהמהפכות התעשייתיות הגדולות. היום אני כבר לא חושב ככה".
למה?
"כי הבנתי שמהפכה כזאת מתרחשת לנו ממש עכשיו, וזה מרגש מאוד".
3 תגובות לכתיבת תגובה