לעדכונים חיים מדאעש, פנו לפייסבוק

24 השעות הבלתי נסבלות

טרוריסט שהצהיר על שייכות לדאעש רצח לפני מספר ימים קצין משטרה צרפתי ואת בת זוגתו. מעבר לטרור אישי מכוון, שאנחנו רואים מזה זמן בסוריה ועיראק אבל באירופה הוא חדש יחסית, יש כאן חידוש נוסף: הרוצח עלה בשידור חי לפייסבוק מיד לאחר הרצח, וקרא לעוקבים שלו ללכת בעקבותיו ולרצוח קציני משטרה, סוהרים, מחוקקים ועיתונאים. הוא שידר שידור חי במשך 12 דקות.

יש להניח שזה לא מה שפייסבוק חשבה עליו כשהתחילה לקדם בכל הכוח שידור בזמן אמת, אבל מה לעשות. זה לא בשליטתה. היא הרי לא יכולה לדעת מי עומד לבצע פיגוע טרור. הרי אפילו בהתאמת פרסומות לאנשים שעליהם היא יודעת כל כך הרבה היא לא מצליחה.

וזו לא בעיה שלה בלבד. בעשור האחרון ניהלו ביוטיוב מלחמה שלמה כנגד סרטוני העריפה שהיו בשעתו פופולריים מאוד בקרב ארגוני טרור. עכשיו, כשכולם עוברים לשידורים חיים – לפייסבוק יש שירות ה-Live שלה, לטוויטר יש את פריסקופ, יוטיוב פונה גם היא להזרמה של שידורים חיים – הבעיה הופכת למעיקה יותר.

זמן התגובה של רוב הרשתות החברתיות הוא 24 שעות. אתה מודיע להם על סרטון בעייתי והם מתחייבים לטפל בו תוך יום. זה עובד כשהסרטון מתעד את העבר, בערך. זה לא יוכל לעבוד כשחוטפים יתחילו לרצוח בני ערובה בשידור חי. וזה יקרה.

זה יקרה כי המטרה של טרור היא למשוך תשומת לב ולעורר פחד. וכפי שהראו לנו תכניות הריאליטי אין דבר שמושך יותר תשומת לב מאשר תכניות שבהן דמויות מודחות. אם אנחנו מעלים את ההדחה לדרגת רצח, זה הולך להיות אירוע שייזכר לדורות. פייסבוק ויוטיוב לא יוכלו לחכות יום. הן תידרשנה לפעול מיד. וכאב הראש רק יגבר כשהחוטפים יודיעו שאם מפסיקים את השידור, הם ירצחו מישהו. הממשלה תנסה במצב כזה להפיל את התיק על החברה הפרטית: לדרוש ממנה לקבל את ההחלטה ואת האחריות.

כדאי שחברות המדיה החברתית יתחילו להשקיע זמן ומאמץ בפתרון הדילמות הללו. בינתיים, הציבור צריך להגיע לאמנה פשוטה מאוד: לא משנה מה הטרוריסטים משדרים, אנחנו לא נצפה בזה. רק כך אפשר להפוך את האופציה הזו ללא כדאית לטרוריסטים.

למרבה הצער, הסיכוי שזה יקרה נמוך יותר מהסיכוי של שירותי המודיעין לסכל התקפה כזו מראש.

הרוסים באים, הרוסים באים

האמת, זו כבר מסורת של עונת בחירות: ב-2008, הודיע ה-FBI לברק אובמה וג'ון מק'קיין שהאקרים רוסים ניסו לחדור למחשבים של הקמפיין שלהם. ב-2012, התקבלו התרעות דומות על פריצה למחשבים של המטות של אובמה ורומני. ועכשיו, מגיעות ידיעות על כך שהאקרים רוסים פרצו למטה הלאומי של המפלגה הדמוקרטית, וגנבו משם את קבצי ה-oppo research על טראמפ.

רוסיה מכחישה, כמובן. גם אני הייתי מכחיש.

מחקר-נגד (opposition research) הוא חלק בסיסי מקמפיין מודרני. אוספים את כל החומר המכפיש שאפשר למצוא על המועמד שבצד השני, ומשחררים אותו במידות מדודות לאורך הקמפיין. במקרה של טראמפ, יש להניח שנזקקו לדיסק קשיח גדול במיוחד. כמובן, אם אתה המועמד המותקף, יש ערך ניכר לכך שתדע מראש איזו סוג של הפתעה מחכה לך. אז למה התמקדו ההאקרים הרוסים (לכאורה, לכאורה) דווקא בסוג המידע הזה?

או שוולדימיר פוטין רוצה לדעת מראש כמה שיותר מידע מביך על מי שעשוי להיות היריב שלו, מה שלגמרי סביר בהתחשב בכך שמדובר בקצין ק.ג.ב. לשעבר, או שמשטר פוטין מתכוון לבצע התערבות שקטה בבחירות האמריקאיות על ידי הדלפת המידע הזה לטראמפ. הוא הרי בעליל הנשיא המועדף מבחינת הרוסים.

השאלה האמיתית היא למה לעזאזל המידע הזה היה בכלל זמין במחשב שמחובר לרשת. התקפות רשת הן לא פנטזיה, זה משהו שקורה כל הזמן. הסינים רשמו הצלחות מסחררות בהתקפה על משרד ניהול כוח האדם הפדרלי, הצלחה שאילצה את המודיעין האמריקאי להוציא במהירות את כל האנשים שלו מסין. כמובן, להנחה הזו יש משמעויות נכבדות מאוד ביחס לכל הכלכלה הדיגיטלית והדבר הזה שנקרא האינטרנט, שבלעדיו חיינו אינם חיים; ועל כן אנחנו משתדלים לא לחשוב עליה יותר מדי או להעמיד פנים שהמידע שלנו לא באמת חשוב. לארגונים ממשלתיים ומפלגתיים אין את הלוקסוס הזה.

ואם הייתי מנהל ההסברה של מוסקבה או איך שהם לא קוראים לזה שם, הייתי נשען אחורה, מחייך, מסתכל ישירות למצלמה ואומר: הממשלה שלכם, היא לא מפעילה איזה ארגון שנקרא ה-NSA? טלו קורה מבין עיניכם.

האור בקצה המנהרה הוא מטאור

לפני כעשור, אמרו לנו המון אנשים נלהבים שכן, העיתונות במשבר (מתי היא לא היתה במשבר?), אבל יש פתרון: הרשת. אנחנו נעלה את כל החדשות לרשת ואנשים יקראו אותן שם. אפשר יהיה לחסוך בהמון הוצאות, כמו מכונות דפוס ושינוע. כל הקטע של לחתוך עץ ממש דק, למרוח עליו מיץ דיונון ואחר כך לקפל אותו לתוך שקית עשויה משאריות דינוזאור, להעמיס אותו על כלי רכב, ולשים אותו בצד השני של העיר – כל התהליך היקר להחריד הזה עומד להגיע לקצו.

וכל זה היה נכון, במידה. נשארה בעיה אחת: אוקיי, הורדנו את ההוצאות. איך לעזאזל מביאים הכנסות?

סקר חדש מראה שרוב הציבור צורך את החדשות שלו מהרשת. יותר ממחצית מהנשאלים אמרו שהם צורכים אותן דרך הסמארטפון; שיעור דומה אמר שאת החדשות הם מקבלים מאתרי מדיה חברתית. ככל שהמדינה מערבית פחות, כך השיעור הזה גבוה יותר. ולא, כמעט אף אחד לא משלם עבור אתרי חדשות.

מה שמעלה את השאלה כמה זמן עוד אפשר יהיה לשרוד, במצב שבו אנשים לא מוכנים לשלם עבור מוצר איכותי, כי הרגילו אותם שאפשר להתפשר על איכות אבל לקבל את המוצר בחינם. לשאלה הזו יש השלכות פוליטיות וחברתיות: ההנחה הבסיסית ביסודו של משטר דמוקרטי היא שהציבור תבוני ומודע, שהוא יכול לקבל מידע ועושה שימוש הגיוני במידע הזה. אם כל מה שהוא יכול לקבל הוא קליקבייט אנחנו בבעיה.

קצרצרים

1. מארק צוקרברג ענה אמש (ג') לשאלות שהפנו אליו משתמשי הרשת החברתית בשידור חי. אמנם לרוב הוא בחר לענות לשאלות שאפשרו לו לפמפם את אחד השירותים של החברה המדהימה שלו, אבל רגע השיא של השידור היה ללא ספק כשבחר להצהיר און דה רקורד שהוא לא לטאה משנת צורה – אתם רשאים להאמין לו, אם בא לכם. הוא גם הרהר באפשרות של עתיד שבו תהיה טלפתיה: אתה תתפוס מחשבה ומיד תשתף אותה. כי, כידוע, אין ערך להרהור עצמי או למחשבה כפי שהיא, אלא אם משתפים אותה כך שמארק צוקרברג יוכל לגזור עליה קופון ולמכור לא רק את מה שאתה כותב אלא גם את עצם החלומות שלך ומהותך למפרסמים. כשחושבים על זה, כבר היה עדיף שיהיה לטאה משנת צורה: למין האנושי יש מספיק סיבות להתנצל על קיומו גם בלי צוקרברג.

השידור הסתיים באירוח מביך במיוחד של ג'רי סיינפלד, שניסה לקדם את העונה החדשה של תוכנית הטלוויזיה שלו "קומיקאים שותים קפה במכוניות", ואיכשהו חלק ניכר מזמן המסך הוקדש לשיחה על המרפק השבור של צוקרברג.

2. האם אתם אוהבים לומר "אמרתי לכם"? אם לא, אתם במדרגה גבוהה מרוב המין האנושי. טוויטר מאפשרים עכשיו למשתמש לשלוח מחדש את הציוץ שלו. ניבאתם משהו ולשם שינוי הוא התגשם? עכשיו תוכלו בקלות להראות לציבור קוראיכם הנלהב איך הייתם הראשונים לזהות. זכרו, עם זאת, שסביר שחלק מהם ינברו בהיסטוריית הציוצים שלכם בתגובה וימצאו משהו מביך. טוויטר עושה שורה של ניסויים נואשים פחות או יותר להפוך את עצמה לידידותית יותר למשתמש, ויש לקוות שעליית מפלס התעופה העצמית בשירות שעד כה השתבח יותר באירוניה עצמית לא תרחיק משתמשים ותיקים.

3. לפני מספר חודשים פרסם גוקר תחקיר על שורשי שערו המשונה של דונלד טראמפ. במסגרת הטריוויאליזציה של החיים הציבוריים, שסימן מובהק שלה הגיע כבר לפני 24 שנים כשביל קלינטון נשאל איזה סוג תחתונים הוא מעדיף, השיער של המועמד הפך לנושא לדיון ציבורי בלתי פוסק. התוצאה היתה תחקיר שהצביע על השתלת שיער. עכשיו חוטף גוקר תביעת דיבה מצד משתיל השיער. האתר מציין שכל הציטוטים שלו מגיעים מפרסומים רשמיים של המשתיל, אבל לא זה הסיפור. העובדות לא משנות: מי שתובע את גוקר הוא עורך הדין של המיליארדר פיטר תיל. המטרה היא להרוג את גוקר על ידי תביעות בלתי פוסקות, מתוך הנחה מוצדקת שלתיל יש יותר כסף לשרוף על הליכים משפטיים ריקים. ככה הורגים את חופש העיתונות.