על מונופול טוב ותחרות שמדכאת צמיחה

קיומו של מונופול לא בהכרח מצביע על כשל שוק הפוגע בתחרות. במקום בו מעמד המונופול מושג בדרך טבעית של פריצת דרך טכנולוגית או חדשנות עסקית, ולא בדרך מלאכותית של הסדרת הרגולטור, המונופול יכול לשמש מנוף חיוני לצמיחה כלכלית והתפתחות תוחלת ואיכות החיים.

"עקרונית אני בעד תחרות, אבל..."

"תרביץ בחזרה" – זו הייתה תשובתו של אבי לאחר שנסתי לזרועותיו מפני ילד אחר שביקש לסלק אותי בכוח מהנדנדה במגרש המשחקים. שתי המילים הללו ליוו אותי במשך שנים, בתחרות על מעמד חברתי, השכלה, מקצוע וכמובן פרנסה. לאורך חיי הבוגרים התחרות הפכה לדבר מקודש שאין לערער עליו. לימודי הכלכלה העניקו לכך מסגרת תיאורטית בדמות הפרדיגמה הכלכלית המודרנית, אשר רואה בתחרות (כלכלית ופוליטית) ערך, יתרון אבולוציוני, מנוף ליעילות, דרך אל צדק כלכלי-חברתי ובסיס לחוסן הדמוקרטי. כדי להתמודד עם הספקות לגבי המחיר שגובה התחרות, הבדלתי בין "תחרות" ל"מלחמה": בתחרות ישנם כללי משחק ומסגרת חוקית בתוכם מתאפשרים חיי חברה, פוליטיקה וכלכלה נסבלים. החזקתי באבחנה הזו למרות שלאורך חיי הבוגרים נחשפתי לא אחת למציאות בה טושטשו הגבולות, והתחרות הפכה למלחמה.

השאלה האם לא ניתן היה להסדיר את הבילוי על הנדנדה של הפעוטים מבלי להידרש לכוח פיזי נותרה פתוחה.

אילוסטרציה | צילום: שאטרסטוק

כלכלנים אוהבים לדבר על תחרות המנוהלת על ידי "יד נעלמה" במסגרת "שוק משוכלל" (perfect competition) – מערכת יחסי סחר המתקיימים בשוק פתוח ונגיש למידע, ליזמים וללקוחות המבקשים לסחור במוצרים ושירותים במחיר (תחרותי) הוגן. למעשה מדובר במצב תיאורטי – במציאות ספק אם ניתן למצוא כזה דבר. בשווקים הקיימים יש ידיים איתנות הפועלות לשימור "כִּשלֵי השוק" על מנת להפוך שוק תחרותי פתוח ("משוכלל"), לשוק סגור הנשלט על ידי מונופול (או אוליגופול) החונק כל אפשרות לתחרות שתאיים על רווחי השליט. מקורות הרווח נותרים בידי בודדים.

בהיעדר שליט שוק מובהק, ברגע בו התחרות אמיתית ומתקרבת למעמד "שוק משוכלל", המערכת נכנסת למלחמת מחירים עד שהרווח מתאפס ודוחף כמה מהשחקנים לוותר ולפרוש. במלחמת מחירים גלובלית, כמו בכל מלחמה, יש בעיקר מפסידים: אמנם הלקוחות נהנים לרגע ממחירי שוק תחרותי, אך זאת במחיר שחיקה באיכות המוצר, ברמת השירות, בתנאי העובדים ובבלימת הצמיחה.

בשוק תחרותי גלובלי פתוח, נקודת "שיווי המשקל" בין כוחות ההיצע (היצרני) לביקוש (הצרכני) היא קו פרשת המים, ומעבר לו מדרון בו מדרדרים שחקני השוק לאבדון העובר דרך מלחמת מחירים – הפרמטר היחיד עליו הם מתחרים. כך אצלנו, פעולות הרגולטור לחיסול הריכוזיות במשק הישראלי דוחפות את תעשיות התקשורת הסלולרית בישראל למלחמת מחירים ומעמידות את הבנקים על סף הידרדרות בטרם השכילו להתעשת ולייצר חבילת ערך ללקוחות על מנת לעצור אותה .

המציאות הכלכלית מלמדת כי התחרות על עוגת המשאבים הקיימים תתקשה להוות בסיס מהימן להמשך הצמיחה הכלכלית. יוזמה עסקית הבנויה על כניסה לשוק רווי תחרות תהיה חסרת בסיס כלכלי: התוכנית העסקית הנפוצה "לפתח נתח שוק בהיקף של 2% משוק של מאה מיליארד דולר" מסתברת כמופרכת מיסודה. גורם עסקי אשר לא משכיל לשלוט בנתח שוק בדרך של יצירת ערך מובהק שאיננו ניתן לחיקוי מעשי ולפתח מעמד של מונופול, גם אם מדובר בפלח שוק "שכונתי", אין בו בכדי ליצור מסה קריטית, ייחוד ויתרון תחרותי על מנת לשרוד את התחרות.

"עקרונית אני נגד מונופולים, אבל..."

כמו סוגי הכולסטרול לגוף האדם, כך גם חלק מסוגי המונופול לא תמיד רעים ללקוחות ולא בהכרח פוגעים בתחרות ובצמיחה. מונופול מלאכותי (רע) הוא מונופול שנוצר על ידי המוסדות והחוקים הקיימים ומתבסס על יחסי הון-שלטון וכִּשלֵי שוּק – למשל מונופול המדינה או השלטון המקומי-מוניציפאלי על רישיונות לשימוש במשאבים ציבוריים (כמו שטחי נדל"ן לבניה, מחצבים, משאבי גז ונפט, ערוצי תקשורת, תחבורה או שמירת כָּשרוּת), מונופול המזכה "יחידי סגולה" בנתח כספי (רנטה).

מונופול טבעי (טוב) הוא ארגון עסקי שנוצר בידי יזמים מוכשרים במסגרת תהליך אבולוציוני טבעי, צמיחתו נובעת מהיכולת להפיק פריצת דרך טכנולוגית או חדשנות עסקית מערערת. ניתן לזהות אותם החל ממונופולים גלובליים כמו מיקרוסופט, גוגל, אמזון, פייסבוק, EBay, Airbnb, Uber ויצרני התרופות האינובטיביות, ועד למסעדת החומוס השכונתית בפרדס חנה או "סככת הממולאים" בפורידיס, שבהן ממתינים בסבלנות בכל יום שישי תורים ארוכים של לקוחות על מנת לרכוש את עלי הגפן הממולאים או את החומוס הטרי של המונופולים הטבעיים. המנצח שולט בשוק והופך למונופול הטבעי: הוא נסמך על חדשנות (טכנולוגית או עסקית) במרחב שוק חדש ופתוח ללא מתחרים – "אוקיאנוס כחול " – ובכך נמנע ממוות אכזרי ואלים ב"אוקיאנוס אדום" רווי אלימות.

המונופולים הטבעיים לא זקוקים להגנת הרגולטור מתחרות. שליטת המונופולים הטבעיים בשוק נסמכת על חבילת-הערך שהם יוצרים ללקוחותיהם ועל מערכת קשרי האמון עמם, ההופכת אותם עמידים לתחרות. לעומתם, הישרדותם של המונופולים הרעים נסמכת על הגנה פוליטית (מלאכותית). בעלי "רישיון להפעלת מונית" (מונופול מלאכותי) לא יוכלו לשמור על מעמדם לאורך זמן אל מול כוחו של מונופול טבעי בדמות חברת Uber. כבר בעתיד הקרוב בעלי זכויות שידור טלוויזיה (מונופול מלאכותי), לא יוכלו להתמודד עם המונופולים הטבעי בדמות יצרני התוכן Netflix, iTune או Amazon. בשל שינוי טבעו של השוק, קרב המאסף של המונופולים המלאכותיים הוא חסר סיכוי.

הדרך להישרדות, כך אני לומד, אינה תחרות על המשאבים הקיימים – "להרביץ בחזרה" – או אסטרטגיה להגנת נתח השוק באמצעות שחיקת מחירים, מתקפות פרסום, מבצעים והטבות. הניסיון (המלאכותי) לגייס את ההגנה של "אמא מדינה" או "אבא רגולטור" גם הוא לא יהיה בר-קיימא לאורך זמן מול המונופולים הטבעיים.

לאחר עשרות שנים אני מבין כי הדחיפה של אבי להסתדר בעצמי הייתה אולי הכרחית, אך בוודאי לא נתנה לי כלל אצבע לחיים הבוגרים. בבגרותי אני לומד כי האלטרנטיבה הפשוטה למאבק הכוחני הייתה בניסיון להסדרת חלוקת זמן הישיבה על הנדנדה עם הילד התוקפן. הדרך השלישית, העדיפה פי כמה ועדיין עומדת בפני כל מי שמבקש להיטיב עם עצמו ועם הסביבה בה הוא פועל, היא להמציא נדנדה או משחק אחר בעל ערך, ולהפוך את התחרות לבלתי רלוונטית. אך גם זאת לא לאורך זמן – חבורה מונופוליסטית צעירה כבר שוקדת על פיתוח המשחק החדש הבא.