משפט שדה: החולה הנוטה לדעת

"היינו אויבי העם ועל הרקע הזה נולד חוק זכויות החולה", הודה מנכ"ל המרכז הרפואי שערי צדק פרופ' יונתן הלוי בכנס לציון 20 שנה לחוק, שנערך בשבוע שעבר בקריה האקדמית אונו. איך קרה שהרופאים - המלאכים בלבן - נחשבו לאויבי העם? ובכן, חוק זכויות החולה נחקק כתגובה לגישה הפטרנליסטית ששלטה פעם בעולם הרפואה.

"זה בא מהאסכולה הגרמנית הקשוחה, שבה הרופא הוא אל עליון שמחליט מה טוב עבור החולה", אמרה בכנס היועצת המשפטית של משרד הבריאות עו"ד מירה היבנר־הראל. "לחולה אסור היה לחלוק, אסור היה לו לפנות לחוות דעת שנייה ואסור היה לו אפילו לדעת מה מצבו, כי התיק הרפואי שלו לא היה באמת שלו, אלא של המוסד המטפל".

1. חוק שעורר סערה או מהפכה?

מחסור במחקרים על ההשלכות

 

כל הנוכחים בכנס הסכימו כי מדובר בחוק מחנך, חוק שנועד להחליף דיסקט בעולם הרפואה ולשים את המטופל במרכז. מוקד חינוכי אחד בו הוא קבלת הסכמה מדעת של החולה לטיפול, והמוקד השני הוא תיעוד ורישום הפרוצדורות הרפואיות. למרות זאת, כמעט אין מחקרים אמפיריים שמלמדים על הצלחתו של החוק, ואפילו על נחיצותו יש המערערים.

"החוק חולל סערה אך לא מהפכה", אמרה עו"ד טליה חלמיש שני, מנכ"לית משותפת של סוכנות הביטוח מדנס. "החברה השתנתה ועברה מהפכות בתחומי השקיפות, זכויות הצרכנים והדיגיטל, וגם נחקק חוק יסוד: כבוד האדם. לכל היותר, חוק זכויות החולה האיץ תהליכים שהיו קורים ממילא".

עם החוק או בלעדיו מרבית הדוברים הסכימו כי לא ניתן היה לסמוך על הרופאים וכללי האתיקה שיובילו בעצמם את השינוי. "זה לא היה קורה מעולם בלי דחיפת הציבור והמחוקק", אמרה היבנר־הראל. היא גם הדגימה את חוסר הנכונות של הרופאים להשתנות בעצמם וציינה כי "בתחום ניהול הסיכונים מי שכפו זאת עליהם היו חברות הביטוח ובתי המשפט".

גם חלמיש שני נתנה את הקרדיט בעיקר לבתי המשפט, ואמרה כי "הדרמות האמיתיות לא קרו בחקיקה, אלא בזירה המשפטית". כולם מצביעים על פסק הדין הדסה נגד גלעד של נשיא בית המשפט העליון לשעבר אהרן ברק, שניתן כמה חודשים לפני החוק, כְּמה שחיסל למעשה את החיסיון וכך גם את התחקיר הרפואי. ברק קבע אז כי בנסיבות מסוימות יש אינטרס ציבורי בחשיפת רשומות רפואיות שעד אז לא ניתן היה לקבל. 

"פסק הדין שינה לרעה את הרפואה בישראל", קבע פרופ' הלוי והסביר איך הקיץ הקץ על תחקיר פנימי כן ואמיץ שבו הרופאים לא חוששים לחשוף את עצמם ואת שגיאותיהם כדי לתקן. "היום כל ועדת בדיקה על אירוע חריג אורכת שנה", הסכימה עו"ד היבנר־הראל. “במקום רופאים יש לנו עורכי דין, ואז אין כל ערך לתחקיר".

2. לא צריך לדעת כל סיכון

יש גבול להסברים

 

מנגד, ישנו פסק הדין המפורסם מ־1999 בעניין מיאסה עלי דעקה של השופט תיאודור אור בנושא הסכמה מדעת של מטופלים - פסק דין ששחרר את הרופאים מלספר הכל לחולים. "המחוקק הגן על האוטונומיה של החולה בצורה דרקונית", אמר הלוי, "והמשמעות היא שבכל פעם שאחות נותנת תרופה לחולה, היא צריכה ליידע אותו אפילו על סיכונים של 1%, רחוקים ככל שיהיו, נניח לאין אונות זמנית או לחלומות בלהות. אילו היינו מסבירים את כל הסיכונים לקולונוסקופיה, לא היינו מצליחים במאבק בסרטן המעי הגס. בית המשפט העליון פסק שיש גבול להסברים כשמדובר בתופעות נדירות, ואכן לא הגיע מבול של תביעות על אי־הסבר".

ד"ר גיל סיגל, ראש המרכז למשפט רפואי בקריה האקדמית אונו, אומר: "יצרנו האלהה של המטופל כיצור תבוני רציונלי, אבל לא יצרנו מפת דרכים למה שמצופה ממנו כדי שייווצר דיאלוג אמיתי בינו לבין המטפל, מעין מיזם משותף לשניים שנועד להבריאו". סיגל מציע לייצר מפה שממיינת את החולים לפי יכולתם ולפי צורכיהם. אלה שרוצים את כל המידע, אלה שרוצים רק את הפרשנות והערכת הסיכויים־סיכונים ואלה שמפקידים את ההחלטות מראש בידי הרופאים ומאפשרים להם לעשות כמיטב הבנתם.

3. חתימה על טופס מספיקה

מספק הגנה לחולה ולרופא

כיום החובה של הרופאים בשאלת הסכמות החולים מתנקזת לטופס שעליו חותם החולה לפני כניסתו לניתוח. גם בתי המשפט רואים בטופס ראיה שההסברים שניתנו מספקים. "הטופס החתום דוחה את רוב התביעות, ובסופו של דבר מגן על הרופאים מול התביעות המשפטיות", סיכמה חלמיש שני, ומסבירה שאמנם החוק ממוקד בזכויות החולים, אבל בעצם מספק הגנה טובה לרופאי.