אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
אני רובוט צילום: מתוך הסרט

אני רובוט

"סאנספרינג" שמכה גלים ברשת הוא הסרט הראשון שנכתב כולו על ידי מערכת בינה מלאכותית. "אף שהטקסטים נוצרו על ידי מכונה, השחקנים לא התקשו לצקת בהם רגשות אנושיים", אומר אחד מיוצרי הסרט בראיון ל"כלכליסט"

26.06.2016, 09:20 | נמרוד צוק

"בעתיד של אבטלה המונית אנשים צעירים ייאלצו למכור את הדם שלהם. זה הדבר הראשון שאני יכול לעשות", אומר הבחור בז'קט הנוצץ. "אתה צריך ללכת לראות את הבחורים ולשתוק. אני זו שהתכוונה לחיות עד גיל 100", עונה לו האשה בחליפה המוזהבת שמתעסקת בערימה של ציוד אלקטרוני.

הדיאלוג המשונה לקוח מהדקה הראשונה של הסרט "סאנספרינג". במבט ראשון זה נראה כמו סרט סטודנטים של במאי שעישן משהו חזק או ראה יותר מדי שעות של סרטי דיוויד לינץ' ורידלי סקוט.

למעשה, הסרט, בכיכובו של השחקן תומס מידלדיץ’, נוצר עבור תחרות "סרט ב־48 שעות" השנתית של לונדון, התברג לעשירייה הפותחת שלה, והפך ללהיט רשת מאז עלה ליוטיוב לפני שבועיים. הסיבה לכך היא זהותו יוצאת הדופן של התסריטאי: בנג'מין. בנג'מין אינו אדם אלא מערכת בינה מלאכותית לומדת מטיפוס LSTM (ראשי תיבות של Long Short Term Memory) שאליה הוזנו מאות תסריטים של סרטי וסדרות מד"ב קלאסיים בהם "תיקים באפלה", "אקס מן", "שליחות קטלנית" ו"זיכרון גורלי". זו אמנם אינה הפעם הראשונה שבה יצירה ספרותית נכתבת על ידי מחשב, אבל יוצריו, אוסקר שארפ ורוס גודווין, בהחלט עשו היסטוריה עם הסרט הממשי הראשון, כזה שכולל עלילה ודיאלוגים אמיתיים, שצולם בפועל וכבר זכה ליותר מחצי מיליון צופים.

ככל שמתקדמים בצפייה, “סאנספרינג” הולך ונהיה מוזר יותר ויותר, עם דיאלוגים שחורגים מתחום הסוריאליסטי לעבר הלא קוהרנטי בעליל. הצופה נותר בתחושה מבלבלת. מה שהוא רואה מתנהל בתבנית מוכרת והגיונית, אבל המילים עצמן מתקשות להתגבש לחילופי דברים בעלי משמעות ברורה.

שארפ הוא במאי ותסריטאי בריטי שזכה בשנה שעברה במועמדות לפרס BAFTA עם סרטו הקצר "קרמן ליין", וגודווין הוא טכנולוג, האקר, חוקר בינה מלאכותית וסופר צללים בוגר MIT, שעוסק בשנים האחרונות בניסיונות ללמד תוכנות לכתוב.

"זה מסע ארוך שהתחיל בניסיונות שערכתי, לפני כמה שנים, ליצור סיפורים באמצעות טבלאות אקסל שהכילו חלקי משפטים וגלגול קוביות כדי לחבר אותם באופן אקראי", אומר שארפ בראיון טלפוני משותף ל"כלכליסט".

שארפ ואחד השחקנים. דיאלוגים סוריאליסטיים שארפ ואחד השחקנים. דיאלוגים סוריאליסטיים שארפ ואחד השחקנים. דיאלוגים סוריאליסטיים

"זה היה תהליך מתסכל שלא הניב תוצאות משביעות רצון, עד שפגשתי את רוס", ממשיך שארפ.

הוא קרא את השירים והסיפורים שנוצרו על ידי המחשב של גודווין והבין שמצא את השותף שרצה. "התחלנו לדבר על כתיבת תסריט, אפילו קיבלנו מלגה מ־NYU עבור הפרויקט, אבל מהר מאוד גילינו שלהפיק ממחשב משהו מספיק טוב זה אתגר מסובך", הוא מספר.

פריצת הדרך אירעה שנה לאחר מכן, כשגודווין התחיל לבחון — כתחליף לטכניקות הפרימיטיביות יותר שבהן השתמש בהן לפני כן — את השימוש ב־LSTM, טכנולוגיה שמשמשת חברות כמו גוגל ואפל ליישומים כמו זיהוי דיבור וזיהוי כתב יד.

"השירים שגודווין נתן לי לקרוא בתחילת הדרך היו מעניינים אבל חסרי רגש. כשקראתי את אלו שנוצרו באמצעות LSTM, שמתי לב שהם מעוררים בי רגשות משמעותיים ואמיתיים והבנתי שמצאנו את הטכנולוגיה המתאימה. בהמשך גילינו שהיא מאפשרת לנו ליצור לא רק דיאלוגים נפרדים אלא סצנה שלמה", אומר שארפ. המערכת, שנקראה בהתחלה ג'טסון, נתנה לעצמה בהמשך הדרך את השם בנג'מין בתשובה לשאלה "איך קוראים לך" וזכתה מאז לאתר אינטרנט ודף פייסבוק משל עצמה.

הצפה רגשית אדירה

בסוף השבוע האחרון של אפריל, במסגרת תחרות "סרט ב־48 שעות", הזינו השניים לבנג'מין את פרטי הבריף שקיבלו מהמארגנים (כל אחד מהמשתתפים בתחרות מקבל בריף כזה), הכולל את שם הסרט, שורת דיאלוג אחת וחפץ שחייבים להיכלל בתסריט. הם חיכו לטקסט ורצו לצלם את מה שהתסריטאי הדיגיטלי שלהם הגה, כולל שיר סיום שהופק מניתוח של 30 אלף שירי פופ מצליחים. "כשהוצאתי את הטקסט מהמדפסת, הרגשתי מצד אחד הקלה שבנג'מין לא הפיק שום דבר מאוד בלתי צפוי, ומצד שני הייתי קצת מאוכזב שלא היו בתסריט שום חילופי דברים ממושכים בין שתי דמויות בסגנון הדיאלוגים של מאלדר וסקאלי ב"תיקים באפיה", אומר גודווין.

התוצאה זכתה, אמנם, לתגובות מעורבות מצוות השופטים. סופרת המד"ב פט קדיגן למשל הצהירה: "אני נותנת להם את הציון המקסימלי בתמורה להבטחה שלא יעשו שוב דבר כזה לעולם". הציונים החיוביים שקיבלו הספיקו כדי להכניס אותם לעשירייה הראשונה מבין עשרות הסרטים שהשתתפו בתחרות.

"החיבורים המשונים וחסרי ההיגיון שבין המשפטים בדיאלוגים הפכו את לימוד התפקידים לקשה יותר מבחינה טכנית עבור השחקנים", אומר שארפ, "אבל הם לא התקשו במיוחד לצקת לטקסטים רגשות אנושיים, אף על פי שהם נוצרו על ידי מכונה. אחרי שצילמנו את המונולוג של אליזבת' (השחקנית אליזבת' גריי — נ"צ) בסוף הסרט, החלק החזק ביותר שלו, היא ירדה מהסט ואמרה לי שהיא חוותה הצפה רגשית אדירה ושהיא הרגישה שבנג'מין הצליח ליצור טקסט שממחיש עד כמה אהבה יכולה להיות חוויית נונסנס". ההתגבשות של העלילה לסוג של משולש רומנטי, עם זאת, היתה פחות קשורה לאופי הטקסט המקורי ויותר לדינמיקה שנוצרה בין השחקנים, שני גברים ואשה.

"אני חושב שלמה שעשינו פה יש פוטנציאל להמשיך להתפתח, אבל לאו דווקא כאמצעי שיחליף תסריטאים אנושיים. אני רואה את הבינה המלאכותית הכותבת כמעין המשך של מכונת הכתיבה, כלי עזר שיכול להחליף כותבים בחלקים הפחות מעניינים של הכתיבה וגם לעורר השראה", אומר גודווין. עם זאת, הוא מתקשה לעת עתה לראות איך מחשבים עושים את קפיצת הדרך מטקסט שמבוסס על דברים שנכתבו קודם לכן, ליצירת תוכן מקורי.

מתוך הסרט. אהבה יכולה להיות חוויית נונסנס, צילום: מתוך הסרט מתוך הסרט. אהבה יכולה להיות חוויית נונסנס | צילום: מתוך הסרט מתוך הסרט. אהבה יכולה להיות חוויית נונסנס, צילום: מתוך הסרט

צעיר מתאהב בבני זוג

השניים כבר החלו לתכנן פרויקטים נוספים עבור בנג'מין, והם מזינים אותו באלפי תסריטים נוספים כדי לשפר את יכולות הכתיבה שלו. "בעלי האדמות של השטח", רעיון לסרט ראשון באורך מלא שבנג'מין עשוי לכתוב, אם השניים יצליחו להשיג מימון לפרויקט, "מתרחש ב־1942 בעולם פוסט־אפוקליפטי ועוקב אחר מסעו של אדם צעיר שמתאהב בבני זוג סקסיים", כפי שמתאר זאת המחשב. “אחד הדברים שגילינו מאז התחלנו לאמן את בנג'מין על כמויות גדולות של תסריטים, הוא שאם תבצע ממוצע סטטיסטי של כל הסרטים ההוליוודיים, תקבל עלילה שעוסקת בבחור צעיר בעיירה קטנה שנאלץ להתמודד עם רוצח סדרתי או עם המשטרה המקומית", מסכם גודווין.

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות