"כנער מכרתי סחורה במחיר הפסד, אבל אבא לא כעס ואמר: 'כל הכבוד, הבאת הזמנה. בפעם הבאה תרוויח'

אבי מרדכי עלה מבוכרה כילד, והמשפחה חיה בתל אביב. לא היה להם כלום, וסבי מאיר עבד בכל הבא ליד, הוא אפילו היה ממציא עבודות. למשל כשהמשפחה גרה בשכונת שפירא, רחוב סלמה היה מוצף בחורף, וסבא היה לובש מין חליפת צלילה ומעביר אנשים מצד לצד של הרחוב על הגב שלו, תמורת כסף. אנשים היו מוכנים לשלם על זה כמה לירות. על ילדותו אבא תמיד אמר לנו: 'לא היה לנו כלום והיינו מרוצים עד השמים, לכם יש הכל ואתם לא מרוצים'.

"אמי אילנה הגיעה מלוב. הם נישאו כשאמי היתה נערה, ובגיל 18 כבר היה לה ילד. למי שגדלה במעברות — נישואים היו הדרך הנורמלית היחידה לצאת משם. הם עבדו יחד כסיטונאים שמכרו מזון לחנויות. אבא אדם פשוט, ענייני, בלי ציפיות גבוהות מדי, נאמן לדרכו ואי אפשר לבלבל אותו. הוא תמיד אומר: 'אל תקטין ואל תגדיל, תספר את הדברים כמו שהם'. אמא היא העזר כנגדו, צמודה לו בכל דבר, עם חותם לא קטן של עשייה. אין לה מושג מה זה עבודות נשיות או גבריות, מה שצריך לעשות עושים. גם אנחנו חונכנו לעזור להורים מגיל אפס, כל הזמן קיבלנו מטלות. רק באוגוסט אבא סגר את העסק וירדנו לחרוש את סיני עם פרייבט.

"גדלתי בחולון, ילד פראי, היפראקטיבי, עם משיכה לכל דבר חוץ מלימודים. כשהייתי עובר את הגבול, אמא היתה אומרת לי: 'תלמד או לא תלמד — בנאדם אתה תהיה. זה באחריותי'. כשבגיל 13 החלטתי לרוץ במרתון הראשון של תל אביב, את המרתון המלא, אמא לא ניסתה לעצור אותי, אבל היא נסעה אחריי עם האוטו את כל המרתון. שנה אחר כך היא עשתה זאת שוב, במרתון טבריה.

"בגיל 16 עברנו למושב משמר השבעה. אבי רצה לתת לי להתנסות על רטוב בעבודה, ושלח אותי ללקוחות (קמעונאים) עם ספר תמונות שבאמצעותו הצגנו אז את המוצרים שמכרנו. כשחזרתי הביתה עם הזמנה מלקוח התברר שמכרתי במחיר הפסד, אבל במקום לשבור לי את הביטחון או לגרום לי להרגיש כישלון אבא אמר: 'כל הכבוד, שיחקת אותה, הבאת הזמנה!'. אני רציתי לבטל את העסקה, אבל אבא התעקש: 'תעמוד במילה שלך, בפעם הבאה תרוויח'. הוא ידע שאימון בעולם האמיתי עולה כסף, והיה מוכן לשלם אותו. זאת המשמעות של חינוך בעיניי, צריך להפגיש ילדים עם החיים האמיתיים, אחרת זה פספוס אדיר. עובדה שילד כמוני לא למד כלום, אבל ידע להתעמת עם החיים האמיתיים, ובכל זאת הצליח".